מאז הירי ביהודה ביאדגה לפני פחות משבועיים בבת ים, סוערות הרוחות בקרב קהילת יוצאי אתיופיה בישראל. המקרה הטרגי העצים את התחושה הקיימת אצל רבים מאיתנו, כי משטרת ישראל הפכה את בני הקהילה לשק חבטות; שהיד קלה מדי על ההדק. העובדה שילדינו פוחדים מניידות המשטרה צריכה להדאיג כל אזרח שוחר חוק במדינה. התחושה בקרב צעירים היא שמשטרת ישראל מפעילה כוח מופרז ו"שיטור יתר", אם אפשר לקרוא לזה כך. כולנו שותפים לתקווה שיהודה ביאדגה ז"ל היה הקורבן האחרון, אבל הכאב והתסכול שחשים רבים בקהילה לא נולדו אתמול; הם עמוקים ומתמשכים.
ברשתות החברתיות נשמעים בתגובה לאירוע קולות חריפים, חלקם חריפים מדי. בשוליים עולות קריאות למחאה אלימה, ואפילו ל"נקמה". זהו קו אדום שאסור לחצותו. דווקא בעת קשה זו צריך להפעיל את ההיגיון, ולא לפעול על פי הרגש. אלימות אינה, ומעולם לא היתה, דרכה של קהילת ביתא ישראל, המקפידה לנהוג באיפוק גם בעיתות משבר.
מעבר לחשש שאלימות עלולה לצאת משליטה ולגרום לאסון נוסף, חשוב לזכור שהרצון לנקום ולפגוע בשוטרים יהפוך אותנו לפושעים ויסמן את קהילתנו כמוקד של אלימות אנטי־ממסדית. אסור להיגרר לשם. אסור להיסחף לאלימות מילולית או פיזית כלפי שוטרים, אסור לפרוק את התסכול בפרובוקציות מיותרות.
אין זה אומר שהמחאה מיותרת. להפך, חשוב להביע זעקה, אבל יש לעשות זאת בכבוד ובאיפוק. יש לתבוע שמותו של יהודה ביאדגה ז"ל ייחקר, ולדרוש שמקרים דומים לא יתרחשו עוד. אבל זה המקום להראות לציבור בישראל דווקא את הפנים הדמוקרטיות, המתונות והאחראיות של הקהילה.
אני פונה לכל העסקנים הפוליטיים והטרמפיסטים למיניהם, הרוכבים על המחאה הצודקת: אל תתסיסו את האווירה בקרב צעירים בשביל כותרות, אל תלבו זעם חסר פרופורציות רק כדי לקדם את עצמכם ציבורית ופוליטית, אל תעניקו לגיטימציה לפריקת התסכול באמצעים אלימים. הכעס מוצדק; האלימות - פסולה ומסוכנת.
יתרה מכך, הקריאה להפגין מול שגרירויות של מדינות זרות מחטיאה את המטרה, ואפילו מבזה את קהילתנו. עשינו מסע רגלי במדבריות של סודאן ואתיופיה כדי להגשים את חלום הדורות לעלות לירושלים ואת הכמיהה של אבותינו להגיע ארץ ישראל. שילמנו למען כך מחיר כבד וכואב, וייסורי הקליטה של רבים מאיתנו טרם הסתיימו. אבל אסור שכאבנו ישמש לתדלוק מסע הסתה והכפשת ארצנו; אסור שרגשות התסכול והעצב יהפכו לכלי בסכסוך ובפילוג של החברה בישראל. יש לזכור תמיד שאין לנו עם אחר, ואין לנו ארץ אחרת.
