היו הרבה הרמות גבה כשג'סינדה ארדרן נבחרה לראשות הממשלה בניו זילנד. זה היה באוקטובר 2017, היא היתה אז בת 37, פחות משלושה חודשים מאז נבחרה לראשת מפלגת העבודה הניו־זילנדית, ותשע שנים לאחר שנבחרה לפרלמנט כחברה הצעירה ביותר בתולדותיו.
כשנבחרה לתפקיד החשוב ביותר בארצה היתה בהיריון. היא היתה לראשת הממשלה השנייה בתולדות האנושות שילדה במהלך כהונתה (הראשונה היתה בנזיר בהוטו). נדמה היה שניו זילנד יכולה להרשות לעצמה את ג'סינדה. אחרי הכל, מה כבר יכול לקרות שם?
אבל ניו זילנד השקטה הזדעזעה, כאשר לפני שבועיים בעיירה קרייסטצ'רץ' ירה צעיר אוסטרלי שקט ומנומס, ממשפחה טובה, המאמין בעליונות הגזע הלבן, ב־50 מתפללים מוסלמים בשני מסגדים, וטרח לתעד את מעשהו בקור רוח שנשגב מבינת אנוש. הכל היה מתוכנן. הכל פעל בדיוק כמתוכנן.
ארדרן לא התלהמה, לא יצאה בסיסמאות ולא הבטיחה הבטחות שהכל יודעים כי אי אפשר לקיימן. היא עטתה צעיף על ראשה ובאה לנחם את המשפחות ההמומות. היא חיבקה את השכולים החדשים, אמרה להם כי הם חלק בלתי נפרד מן החברה הניו־זילנדית, ומיהרה לבטל את האפשרות לשווק לאזרחים רובים חצי־אוטומטיים ונשקים אחרים המשמשים את הצבא. היא הדגישה את חשיבותה של האי־אפליה, את ההכרח בהתנערות מגזענות ואת חיוניותו של השוויון בחברה. בנאומה בפרלמנט הסתפקה באמירה הבסיסית והכנה ביותר: "איננו יכולים לחדור לכאבכם, אבל אנו יכולים ללוות אתכם ולסייע". בכך קבעה את רף ההתנהגות של חמשת מיליוני אזרחי המדינה. אנשים שלחו תרומות למשפחות, פתחו ספרי תנחומים והציפו את הרשתות החברתיות בגינוי לטבח ובהתנערות מן הרוצח.
בלי התלהמות וסיסמאות. ארדרן // צילום: אי.פי
נשיא ארה"ב נוהג לומר בנסיבות דומות כי אילו היה אקדח בידי מישהו מן המתפללים, הוא היה יכול לחסל את הרוצח ולמנוע טבח. ארדרן הוכיחה כי אפשר להגיב בדרך הפוכה, ולהביא להזדהות רחבה מאוד. היא הוכיחה שכדי להיות אדם, אין הכרח בניסיון של עשרות שנים, וכפי שאסון שכזה עלול להפיל מנהיגים, הוא אפשר לה להוכיח עד כמה היא ראויה להנהיג את ארצה.
שדרות הפחד. זה היה מחזה שלא ראיתי מימיי. מוצאי שבת בשאנז אליזה בפריז. שוטרים במאותיהם עם רובים בידיהם, מתבוננים בכל עובר אורח. רכבי משטרה לאורך כל המדרכות בשורה ארוכה־ארוכה. חלונות הראווה של החנויות, שמשות המסעדות ובתי הקפה, כמעט כולם מנופצים. מעטים תוקנו. חלק מבתי העסק נסגרו. האחרים מכסים את החלונות בדיקטים או בפח.
התיירים מעטים. אפשר ללכת בשדרות המפורסמות ביותר בעולם, ביום הצפוף ביותר בשבוע, מבלי להיתקל, מבלי להתחכך, מבלי להמתין. בבתי הקפה - יותר מלצרים מלקוחות. מוניות ממתינות לנוסעים. דווקא היום, בשבת ה־19 להפגנות, לא הפגינו לובשי האפודים הצהובים בשדרות אלישע אלא הופנו למקומות אחרים. אבל אף אחד לא לוקח סיכון. לא המשטרה ולא התיירים. בימי השבוע, אומרים לי באחת החנויות, יש יותר תיירים, אבל בשבתות הם מפחדים.
1,500 מפגינים מאיימים על צרפת בכל שבוע. מקרון מגייס את הצבא. התקשורת בוחנת את מנהיגותו בדרך שבה הוא מתייחס אליהם. הוא נזהר. הוא מאבד תמיכה, ניסיונותיו להשקיע זמן בשיחות ארוכות עם האזרחים זוכים להערכה אך לא פותרים את הבעיה. האנשים השקופים בפריפריה, שסובלים מהעלאת מחירי הדלק, התעוררו. בירת צרפת מתנהגת כמו לאחר פיגוע. אך הפעם זהו גול עצמי. בשלוש השנים הבאות עשוי מקרון להתגבר, אך זקני העיר סבורים שהקדנציה הראשונה שלו תהיה גם האחרונה. כפי שקרה לקודמו.
