1 אם יש דבר שצריך להילחם בו בימים אלה, זהו הניסיון לקבע בתודעה את תגובת הימין למגעים בין כחול לבן לרשימה המשותפת כביטוי לגזענות. העובדה שפה ושם נזרקת לרשת טינופת גזענית, לא צריכה להכתים את הטיעון המרכזי: לימין אין בעיה עם ערביותה של הרשימה המשותפת, אלא עם עמדותיה. יש לימין סלידה מההתנגדות האקטיבית לציונות, יש לימין בעיה עם המחויבות לביטול אופיה של ישראל כמדינה יהודית, עם תמיכה ביוזמות להחרמת ישראל, עם הגדרתם של צה"ל כפושע מלחמה וחיילי צה"ל כקלגסים, עם תמיכה או מעורבות ביוזמות לתביעת מפקדים ולוחמים בבתי דין בינלאומיים, ועם סובלנות, ברמות כאלה ואחרות, להתנגדות אלימה, כלומר לטרור. על הדברים האלה אפשר היה לצפות שגם השמאל הציוני יחתום, אבל הוא עסוק עכשיו בניסיון לצייר את ליל אמש כמקבילה הישראלית למצעד לוושינגטון, ואת איימן עודה כמרטין לותר קינג.
אבל לא רק שתגובת הימין, הבוטה מדי לעיתים, איננה גזענית - היא אף מכבדת. הימין מעצב את יחסו לרשימה המשותפת על בסיס העמדות המוצהרות של מפלגותיה, כלומר כסובייקט פוליטי אוטונומי שהיחס אליו נגזר מעמדותיו, ולא על בסיס שום קריטריון אחר. השמאל, לעומת זאת, מתכחש להצהרות הפוליטיקאים הערבים ומדלג מעליהן באלגנטיות כסומא. בינם לבין עצמם הם יודעים שהיחס למפלגות הערביות הוא אינסטרומנטלי; שהמצביעים הערבים היו הארגז שעליו טיפס השמאל כדי להגיע לגובה הנכון בתמונת המחזור. מתחת למעטה החגיגי ברור שהשותפות היהודית־ערבית היא לא הרבה יותר משותפות טקטית, לא מהותית. למעשה, זו לא שותפות כלל - זו אדנות; הערבים מתבקשים לעשות לשמאל היהודי הציוני את העבודה. עובדה שבעלי טורים לא התביישו להפציר בערבים לנהור לקלפיות - כדי להציל אותם מנתניהו.
אז השמאל מתפעם ממשק כנפי ההיסטוריה, ומאשים את הימין בגזענות, אבל צריך לזכור שהאירוע הזה משתלב היטב בפרויקט ארוך השנים שלו לצביעת הסכסוך הישראלי־פלשתיני והשסע היהודי־ערבי כסוגיה של גזענות ואפרטהייד, ולא כקונפליקט לאומי. השמאל צריך מיתוס של שנאת ערבים כדי לספק לעצמו תחושה של עליונות מוסרית, אבל הימין מצביע על אמת בסיסית הרבה יותר: יש לו בעיה עם ההתגייסות הפוליטית לחיסול הפרויקט הציוני. זה בגדר אמת מטרידה עבור השמאל. בחלק הזה של הנאום של איימן עודה הוא פסע בנימוס החוצה כדי ללגום קפה עם המשוררת דארין טאטור.
2 אבל לימין יש הרבה סיבות להכות על החזה, ולא כי הוא חטף בומרנג של העלאת אחוז החסימה, חוק הלאום או מצלמות בקלפיות. ספק אם לדברים האלה היתה משמעות ברמת המאקרו. מה שהימין פספס, ובענק, הוא את הלחץ של הרחוב הערבי לפוליטיקה פרגמטית.
כדי להבין את זה, צריך לקבל הנחה שהיא כפירה בעיקר: האירוע הזה קורה בשיאו של עשור מפתח בהיסטוריה החברתית של ערביי ישראל, שבמהלכו נחוותה פתיחה חסרת תקדים של ערוצי מוביליות, הסרת חסמים והשתלבות בכל תחומי החיים. בנקודה הזאת צריכים החברים בשמאל לגייס מידה של יושרה שעלולה להיות מעל לכוחותיהם: זה לא קרה למרות נתניהו, אלא בזכות האקלים הכלכלי שיצרו ממשלותיו, ששיאן בתוכנית ההשקעות חסרת התקדים ב"מגזר". נכון, רטוריקה של ניכור - אבל מדיניות של עידוד השתלבות.
לתהליכים האלה יש השפעה מעניינת על הפסיכולוגיה הפוליטית: דווקא כשהן מתחזקות, קבוצות שחוות קפיצה קדימה מתחילות לתסוס. בדרך אירונית, אפשר לבחון זאת במונחים של קיפוח יחסי: ערביי ישראל לא יכולים לחזור לאחור, אבל הדרך קדימה עוברת בנכונות להשעות את הוויכוח האידיאולוגי עם הציונות ולהשתלב בפוליטיקה הישראלית - גם אם זה אומר להיות שותפים באפרטוס הציוני. שבליגה הערבית יקפצו להם; הם כבר לחצו על קומת הפנטהאוז במעלית.
ההחלטה של איימן עודה אינה תוצר של מנהיגות היסטורית, אלא היענות ללחץ הזה מלמטה. כשמנקים את שכבת הרטוריקה וטורי הדעה הדביקים על הגזענות של נתניהו, נחשפת החמצה טרגית: השמאל קוטף עכשיו את פירותיו של תהליך חברתי שהימין הוביל.
אבל זו לא רק טרגדיה פוליטית, אלא סיבה לדאגה: דווקא כשמתחילה לנשב רוח של השלמה ברחוב הערבי, השמאל הפוליטי מעניק למנהיגים הערבים מקלט אידיאולוגי, ועוזר להם למסד את העוינות הערבית לרעיון הלאומיות היהודית ולהנציח את מעמדה כמכשול בדרך לדו־קיום ולשותפות יהודית־ערבית אמיתית. חבל. הימין הליברלי היה צריך להיות שם לפניו.
