ההודעה על הפסקת הפעילות של תנועות הנוער תופסת את חן, הרכז של קן קריית גנים של הנוער העובד והלומד בראשון לציון, בעיצומן של הכנות אחרונות לקורס המדריכים הצעירים שהיה אמור להתחיל למחרת. בגלל הקורונה, במקום הקורס המסורתי ביער כפר החורש בצפון, הוחלט להעביר את הקורס למבנה בעיר, לפי הנהלים הכי קפדניים: אישורי הורים, חלוקה לקבוצות של לא יותר מ־20 חניכים, ארוחות ארוזות, מלאי סבון ידיים ואלכוג'ל, ומסיכות צבעוניות עם סמל התנועה.
מקבלים אחריות. מחאת תנועות הנוער, השבוע // צילום: אורן בן חקון
הפלקטים המצוירים כבר על הקירות, עזרי ההדרכה ממוינים בסדר מופתי. מחר יגיעו עשרות בוגרי שכבה ט' ויגשימו חלום - להיות מדריכים צעירים. אחת החניכות כותבת לו בהתרגשות: "הפגישות לקראת הקורס גורמות לי לשכוח שיש בעולם קורונה". אבל אז מגיעה ההודעה מממשלת ישראל: אסור לקיים פעילות. הקן נסגר. הקורס לא יתחיל.
הקניון? כן. מקדונלדס? כן. חוף הים? כן. הקן? לא. חן מתקשר אלי בגרון חנוק. "החניכים כל כך התאכזבו שהקורס לא יקרה ביער השנה, אבל שכנעתי אותם שזה בדיוק הקטע בתנועה. אנחנו יודעים לשנות ולהשתנות כל הזמן. העיקר שיש לנו אחד את השני. את הקבוצה. את החניכים הצעירים שרק מחכים למדריכים. מה להגיד להם עכשיו?!"
ובאמת, כפי שמספר לי חן, לקן קריית גנים בראשון לציון לא לקח זמן רב להתארגן מחדש בתקופת הקורונה והסגר: הפעולות עברו ל"זום", המדריכים חילקו ערכות הדרכה לחניכים ולהוריהם בתיבות הדואר, ובעיקר, וכמו אינספור פעמים בעבר - היו אלה חניכי התנועה שהתייצבו ראשונים למען החברה בעיר, בשכונה ובמדינה כולה.
הם התקשרו לקשישים נזקקים, חילקו מנות מזון ועוגות לשבת, נסעו למשקים רחוקים להתנדב בעבודת החקלאות, ביום הזיכרון לחללי צה"ל הם פקדו את הקברים עם זרי פרחים. כמו חניכי קריית גנים, כך גם חניכי ומדריכי הנוער העובד והלומד בכל הארץ - בבית ג'אן, בשדרות, בהוד השרון, במושב שדה אליעזר, ברהט. וכמו חניכי הנוער העובד והלומד, כך חניכי תנועות הנוער כולן. כחצי מיליון חניכים ומדריכים בכל רחבי הארץ. יהודים וערבים, דתיים וחילונים.
מה מצפה ממשלת ישראל מבני הנוער האלה לעשות במקום ללמוד להיות מדריכים? במקום לצאת להתנדב? במקום לעבור פעילות הפגתית שתשכיח לרגע מהמציאות הקשה שבחוץ? מה יבינו בני הנוער האלה כשמנהיגי המדינה שלנו מעדיפים שישוטטו בקניונים וברחובות, במקום לשחק, לדבר, להתווכח ולהדריך?
דווקא בתקופות שבהן שולטים אי הסדר וחוסר הוודאות, כך לימדה אותנו ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, זקוקים בני הנוער למסגרת ערכית וחיובית. תנועות הנוער מעניקות תחושת שייכות, נותנות משמעות. הן גם דורשות מהנוער - עשייה, התנדבות, קבלת השונה. נוער שמרגיש חיוני, שמקבל עליו אחריות, זה הדבר שהמדינה שלנו זקוקה לו עכשיו. החברה הישראלית עייפה ומפוחדת.
מהמחלה, מאי הוודאות הכלכלית, מהמציאות המשתנה. לצערנו, ההנהגה המבוגרת לא נוטעת ביטחון ולא נותנת תקווה. והנה דווקא הנוער קם, כפי שראינו השבוע במאות צמתים וכיכרות, ומבקש, במילותיו: "לא רוצים בריכה, רוצים קורס הדרכה!"
אנחנו, המבוגרים, יכולים לבטל את הדרישה ולהגיד ש"עם כל הכבוד יש דברים חשובים יותר" או לתת לקריאות להיבלע בים המחאות שמסביב. אפשר, מהצד השני, לזכור שמדינת ישראל נבנתה בדיוק על ידי נוער כזה. על ידי תנועות הנוער שהקימו, בנו, לחמו ויצרו - ולתת להם לעשות מה שהם עושים הכי טוב: לבנות חברה טובה יותר.
דפנה ברשילון היא רכזת הדרכה ארצית בתנועת הנוער העובד והלומד
