יש שחקנים שדמותם הקולנועית גדולה מסך תפקידיה. שבלי קשר לכישרונם ולבחירותיהם האמנותיות, נוכחותם הקולנועית סייעה לצופים להבין את עצמם טוב יותר. רגעי התהילה שלהם הסתנכרנו, דרך פלא, עם רגעיה ההיסטוריים והתרבותיים של החברה שבה פעלו. אם קנית כרטיס קולנוע לאחד מסרטיהם, קיבלת בתמורה גם את הזהות הישראלית שכוכב הסרט ביקש למכור.
יהודה בארקן היה כזה. הוא התחיל את המסלול הקולנועי שלו ב"הוא הלך בשדות" ב-1967 לצד אסי דיין, עוד שחקן שהיה הרבה יותר משחקן. הוא גילם שם את אחד מחבריו ללימודים של אורי, גיבור הסרט שגילם דיין. כמצופה מצברים מיתולוגיים בהתהוות, השניים נראים לאורך הסרט מפרקים ומרכיבים סטנים, מנווטים במדבר או מפוצצים גשרים, משימות שבנו של פלמ"חניק, רמטכ"ל ושר ביטחון יכול לבצע בעין אחת עצומה, אבל ליהודה ברקוביץ', בנם של עולים חדשים ממזרח אירופה, העניינים היו מורכבים מעט יותר.
על הבמה, באותן שנים, הוא התחיל לגלם את דמותו של לופו, יהודי מבוגר, סמרטוטר קשה-יום עם מבטא יידישיסטי כבד וכבוד למסורת היהודית. שדות האספלט שבהם התהלך היו שונים משדות הפלחה של אורי, אבל בארקן הכיר אותם על בוריים. בדומה לאסי דיין, שגילם בתחילת דרכו את אביו, הישראלי האולטימטיבי, גם בארקן התחיל את הקריירה בשיבה אל הבית, הבית היהודי. ב"לופו" מ-1970 וב"לופו בניו יורק" מ-1976 הוא גילם את הנציג הדהוי של ישראל האחרת. בזמן שדיין הוסיף לגלם גיבורים המוכנים לנטוש את בני ביתם לטובת הורדת מעפילים או הצלת שבויים באנטבה, ליבו של לופו היה עמוס דאגות בגלל סכנת הפינוי המרחפת על שיכון העולים שבו התגורר או בשל גורל נכדו הגדל בנכר.
גם צ'רלי ב"צ'רלי וחצי", צעיר, מסוקס ומתוחכם יותר מלופו, הציג גרסה אלטרנטיבית לצבריות המוחצנת של דיין. גם צ'רלי היה נציגה של החברה הישראלית הצומחת בצד הפחות מואר של הירח, הכי רחוק מ(נחל ה)אסי. כשראיתי את הסרט הזה עם משפחתי, אי אז בשנות ה-70, לא חשבנו שצ'רלי הוא מזרחי יותר משחשבנו שלופו הוא אשכנזי. את לופו וצ'רלי פגשנו במכולת (טיפוסים כמו אורי לא פגשנו בכלל), שניהם היו נציגים של הקהילה הישראלית-יהודית שהכרנו מהשכונה שלנו ושניהם היו יהודה בארקן.
בדמות הכפולה של צמד התאומים הזהים שבארקן גילם ב"חגיגה בסנוקר" הוא לכד את זהותם של שני הבנים שהתרוצצו אז בחברה הישראלית ומתרוצצים עדיין. הוא היה גם גברי, הקומבינטור הישראלי שהבין איך השיטה עובדת, אבל גם אחיו התאום עזרי, תלמיד חכם תם וישר דרך, כאילו לא מעכשיו אבל לגמרי מכאן. בדומה לצמדי תאומים אחרים בקולנוע הישראלי (קוני למל ומקס, למשל), גבריאל ועזריאל היו שני צדדים של אותה מטבע, ביטוי כפול למורכבות הישראלית-יהודית. המרחק ביניהם אפסי, כל מה שצריך לעשות כדי להגיע מגבריאל החילוני לעזריאל הדתי (והשמות סמליים כל כך) הוא לחבוש קסקט על הראש של בארקן.
כשבשנים האחרונות כיסתה כיפה את ראשו, קשה היה שלא לחשוב שבבארקן מצאו גבריאל ועזריאל סוף-סוף את תיקונם. כשגילם את הסב ב"פלפלים צהובים" וחזר לפקוד גידולי שדה במדבר, נדמה היה שהמסלול שעשה עם דמויותיו בדרך מהשדות ההם לשדות של עכשיו מספר לא מעט על תהליך ההתבגרות של כולנו. על ההשלמה עם המקום שממנו באנו כתנאי לאהבת המקום שבו אנו מצויים עכשיו. בימים שבהם נדמה שגבריאל ועזריאל הולכים ומתרחקים זה מזה ושאולי ההחלטה של מיקו מ"צ'רלי וחצי" לנסוע מכאן לא היתה כזו מופרכת, עשויים דווקא הסרטים המתוקים שבהם שיחק בארקן בשנות ה-70 להזכיר שאין תחליף לבית, ושגם אם, באדיבות הקורונה, אכלנו אותה קשות, חיוך הוא תמיד אופציה לא רעה בכלל.
ד"ר יובל ריבלין הוא חוקר ומרצה לקולנוע
