לא מעט שחקנים שפורשים מכדורגל מקבילים את זה למוות. כפי שנהוג לעשות לאנשים מתים ולהזכיר את הדברים היפים והצדדים הנהדרים באישיות שלהם כך נוהגים לעשות גם עם הספורטאים. מזכירים להם את הרגעים הגדולים, סופרים להם את כמות התארים שלהם, מרעיפים עליהם אהבה ומספרים להם כמה הם יהיו חסרים.
ביום שבו גילי ורמוט הודיע על פרישה מכדורגל תרשו לי לחרוג מהמנהג המתבקש ולומר את מה שצריך להיאמר אם מסכמים את הקריירה של הקשר. ורמוט לנצח יהיה אחד הקשרים הכישרוניים שגדלו בכדורגל הישראלי, בעונת השיא שלו הוא הוביל את הפועל לדאבל, הוא חלק מקבוצת שחקנים בודדת שיכל לעבור שחקנים על מטר רבוע ללא בעיה, הוא מסוג השחקנים שעליהם נכתבה הקלישאה "בשבילו קונים כרטיס". כשהוא רצה, או כשהוא קיבל כוחות, הוא יכל לעשות כל העולה על רוחו על כר הדשא, בלי שבאמת יהיה ליריבים שלו סיכוי לעצור אותו.
הבעיה הכי גדולה שלו הייתה שעוד לפני שהוא היה צריך כוח מנטלי להתמודד עם יריביו, הוא היה צריך כוח מנטלי להתמודד עם עצמו. לאורך כל הקריירה שלו הוא נלחם בשדים. הוא שמע וכנראה בצדק שהוא צריך להיות יותר חצוף, יותר קילר, שהוא צריך להפסיק להיעלם לאורך דקות ארוכות במשחקים, שהוא צריך לנשוך שפתיים כדי להתמודד באירופה כליגיונר, שהוא צריך לקחת על עצמו יותר.
בניגוד מוחלט למי שהוא ולהיכרות האישית שלו עם עצמו, בפברואר 2015 הוא עשה את הצעד הכי נבזי שעשה שחקן כדורגל ישראלי ועבר למכבי ת"א, ערב אחרי שלבש את סרט הקפטן בדרבי כשחקן הפועל. הוא ומקורביו יכולים להגיד שהפעילו עליו לחצים, שחיים רמון ישב לו על הראש והכריח אותו לעשות מעבר כזה בשביל להציל את הפועל. בשורה התחתונה, הוא היה צריך לדעת שהוא לא באמת יכול לעמוד ברף לחצים כזה, בשנאה תהומית מקהל שראה אותו אליל. כבר לאחר תקופה קצרה היה ברור שהוא מצטער על זה, שהוא לא שלם עם המהלך ולא יכול להתמודד עם כל ההייפ סביבו. הקריירה של גילי ורמוט נגמרה היום אמנם באופן רשמי, אבל במעבר ההוא היא נגמרה באופן מעשי.
שחקני כדורגל צריכים להסתכל על המעבר של ורמוט וללמוד. ללמוד שבתוך כל עידן הכסף והמרדף אחרי הבצע, לפעמים צריך לדעת להכיר במי שהם.
