בשבוע הקשה הזה אני מבקש להביא כאן את דבריו של חבר טוב שלי. בימים כתיקונם, פורת סלומון הוא אחד מהאמנים הפלסטיים המוערכים והבולטים בישראל, שעבודותיו מוצגות וזוכות בפרסים בארץ ובעולם. בימים האלה הוא מילואימניק שגם בנו הבכור משרת בסדיר. המבט החכם והחד של פורת האמן הגיע איתו גם למילואים, ואני מקווה שהדברים שכתב בחשבון הפייסבוק שלו יחזקו את עם ישראל בימים הקשים האלה כפי שהם חיזקו אותי. כך כתב פורת:
"השעה 12 בלילה עכשיו, ומאז שהוקפצתי כחבר בכיתת הכוננות אתמול ב־8 בבוקר ישנתי בקושי שעתיים.
"ולא שאין זמן להניח את הראש בין המשימות. אבל איך אפשר לישון כשכל הסרטונים שראיתי רצים בלופ על העפעפיים הסגורים, והפנים המתוקות של הילדים שלי מהבהבים בתוכם, מחרידים את הלב לנסות ולזפזפ.
"כשאבא שלי ניצל מהמוצב בתעלה במלחמת יום כיפור, ביציאה הראשונה הביתה מהתופת, הוא אמר לסבא שלי: 'עוד יהיה בכי גדול בארץ הזו'.
"וגם אצלנו עוד יהיה. אבל לא עכשיו. אסור שזה יקרה. בא לי לצעוק, לצדוק, לכעוס, להתאבל. זה עוד לא הזמן.
"במוצ"ש הבן שלנו הוקפץ חזרה לצבא. כשדיבר איתנו משטח הכינוס, סיפר שהוא משתדל שלא לצפות בסרטונים שרצים בקבוצות, אבל החברים ששקעו לתוכם מפוחדים ומבולבלים. רוח הלחימה שלהם נפגעה.
"זו לא רק קלישאה, זו אמת חותכת - השמירה על רוח של אופטימיות, של נחישות ורצון לנצח, חשובה לא פחות מהלחימה עצמה.
"עוד יהיה בכי גדול בארץ הזו, וגם כעס. עוד נתאבל עם הקהילות והמשפחות שחרבו, עוד נבוא חשבון עם כל מי שהפקיר אותנו.
"אבל אנחנו עדיין באמצע האירוע, אולי אפילו בתחילתו. כרגע זו המשימה של כל אחת ואחד מאיתנו - להדחיק. להרים את הרוח סביבנו, לעודד ולהזכיר את המטרה שלנו: לבער את הרוע מהעולם".
אני מבקש להתחבר לשורה האחרונה בדברים של פורת - "לבער את הרוע מהעולם".
במלחמה הזו יש צד שהאלוהים שלו לא מרחם אפילו על ילדי הגן או על הקשישות חסרות הישע, ולכן במלחמה הזו יש בני אור ובני חושך. במלחמה הזו, העם שהעניק לאנושות את הציווי "לא תרצח" עומד מול מי שהפכו רצח ילדים למצווה
בשבת בבוקר נפרצה הגדר והעם היהודי נפגש, לא בפעם הראשונה בתולדותיו, עם הרוע האבסולוטי. המשורר יהודה עמיחי כתב בעקבות חוויותיו כלוחם בחטיבת הנגב של הפלמ"ח בתש"ח: "אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם".
אבל זו מלחמה אחרת. במלחמה הזו יש צד שהאלוהים שלו לא מרחם אפילו על ילדי הגן או על הקשישות חסרות הישע, ולכן במלחמה הזו יש בני אור ובני חושך. במלחמה הזו, העם שהעניק לאנושות את הציווי "לא תרצח" עומד מול מי שהפכו רצח ילדים למצווה.
כפי שפורת כתב, זמן הבכי הגדול והחשבון יגיע. אבל לא עכשיו. מכת הפתיחה של חמאס התאפשרה, בין השאר, בזכות נטרול המצלמות על הגדר. אבל יש לעם היהודי עוד עין, שאותה חמאס דווקא פקח לרווחה. זאת ה"עין לציון" הצופייה, שלא מפסיקה לקוות לחיים בארץ הזו תחת כנפיה של תרבות המקדשת חיי אדם. התקווה הזו מאחדת בין כולנו - והיא תנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו