לא נהיה מגש הכסף

מלחמת שמחת תורה נחתה על ישראל בעיתוי מצמרר, בדיוק 50 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים. הפתיחה, בשתי המלחמות, היתה ברגל שמאל: מחדל, הפתעה, קריסת קו המעוזים/היישובים, הזמן שלקח לכוחות המילואים להגיע, ריבוי הקורבנות והשבויים, ההלם, התסכול, הזעם.

ועדיין לא חווינו (ברגע כתיבת שורות אלה) קו דמיון נוסף בין שתי המלחמות: במלחמת יום הכיפורים נפתחו בו־בזמן שתי חזיתות, הדרומית והצפונית. במלחמת שמחת תורה נפתחה, לפי שעה, רק החזית הדרומית. סביר מאוד שהאויב מצפון ממתין לשעת הכושר שלו להצטרף, אולי אחרי שצה"ל יסתבך בבוץ העזתי.

בהקשר של המצב בדרום, לא ברור כיצד נוצר צמד המילים החביב "עוטף עזה", המתייחס לאזור הצמוד לרצועה והכולל את שדרות ויישובים קטנים רבים סביבה. היישובים בחבל ארץ זה, הנגב הצפון־מערבי, אינם מרגישים בחמימות כביכול האמורה לשרור בין עוטף ונעטף, בינם לבין שכניהם העזתים.

הביטוי המטעה מקורו ככל הנראה במוחו השטוף של קצין כלשהו, שעבר הכנה מנטלית נפשעת בהקשר של התועלת שב"התנתקות" - שם מכובס לגירוש יהודים מבתיהם בארצם - עד שנסחף בהונאה של "אין יהודים (בעזה) - אין פיגועים" והמציא את הביטוי "עוטף עזה". כמעט ניתן היה לחשוב שחזון אחרית הימים קורם עור וגידים לנגד עינינו: וגר עוטף עם נעטף.

למי שטרם קלטו את המציאות, באה מלחמת שמחת תורה ואולי פקחה את עיניהם כדי שיראו את המציאות הכואבת. אמרו מעתה "חוטף עזה", ולא "עוטף עזה". המציאות היומיומית היא כזו שבה העוטף חוטף רקטות ופצצות מרגמה, ועכשיו גם טבח המוני ואכזרי. ככל שחלף הזמן, כך הצליח האויב להגדיל את טווח פגיעתו, והעוטף החוטף בלע עוד ועוד אזורים בארץ ישראל.

מלחמת שמחת תורה נכפתה על ישראל. הזעם והתסכול עצומים, אבל המצב מחייב זהירות, אחריות והגדרה ברורה של מטרת המלחמה, בצד הגדרה ברורה של מה אינו מטרת המלחמה. אין עוררין על כך שהיעד חייב להיות ריסוק חמאס ויכולתו לפגוע בישראל. יש לחשוב גם על היום שאחרי, ולהבהיר כבר היום מה לא יהיה ביום שאחרי. אסור בתכלית שישראל תסכן את חיילי צה"ל כדי להפיל את ממשלת חמאס ולהעביר את השלטון ברצועה לידי שותפו לתוכנית השלבים, מכחיש השואה מחמוד עבאס (אבו מאזן), יו"ר רשות הטרור הפלשתינית. שימוש כזה בצה"ל הוא פסול ובלתי מוסרי.

למי שטרם קלטו את המציאות, באה מלחמת שמחת תורה ואולי פקחה את עיניהם כדי שיראו את המציאות הכואבת. אמרו מעתה "חוטף עזה", ולא "עוטף עזה". המציאות היומיומית היא כזו שבה העוטף חוטף רקטות ופצצות מרגמה, ועכשיו גם טבח המוני ואכזרי

האמת היא שמבין התאומים חמאס־עבאס, עדיף הראשון. במקרה של חמאס מדובר באויב מוצהר, שמולו הכללים ברורים, והמחירים המדיניים נמוכים. במקרה של עבאס מדובר בזאב בעור כבש, באויב שיעדיו זהים לאלה של חמאס, אבל נופת הצופים שהוא מפזר הופכת למלכודת דבש לישראלים רבים, המוכנים לשלם מחירים מדיניים קטלניים לישראל: מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. מדינה פלשתינית ושלום הם דבר והיפוכו. מנקודת ראות זו, חמאס מסוכן פחות.

אסור שחיילי צה"ל ישמשו "מגש הכסף" להקמת מדינה פלשתינית. אם זו התוצאה המבוקשת של מלחמה בעזה, אזי מדובר במלחמה בלתי מוסרית, ואסור לצאת אליה.