השרה גלית דיסטל אטבריאן היתה קונה את עולמה לו קיבלה אחריות, ובצעד מלא כנות ואחריות ציבורית היתה מתפטרת. בשל התפטרות או פיטורי מנכ"לית המשרד, ובמקום להאשים בכישלון את הצוות המקצועי שהיא עצמה בחרה, היתה כותבת אמת פשוטה: "במדינת ישראל קיים מספר רב מדי של שחקנים ציבוריים העוסקים בהסברה, ולמשרד ממשלתי נוסף העוסק בתחום - אין הצדקה ערכית, מקצועית ותקציבית". דיסטל אטבריאן היתה יכולה לבקש מרה"מ לסגור את משרד ההסברה ולחזור לשרת את בוחריה ואת הציבור מהכנסת. נבחרת ציבור שמנסה, מבינה ומקבלת אחריות, מעוררת כבוד. אבל זה לא קרה.
כדאי לסקור את מערך ההסברה, או שמא בלאגן ההסברה, כדי להבין למה המשרד נידון לכישלון לכתחילה. יש לפחות חמישה גופים רשמיים שעוסקים ב"הסברה": דובר צה"ל, משרד החוץ, משרד התפוצות, מטה ההסברה הלאומי ומשרד ההסברה. לא רק שהם לא עובדים ביחד, במקרה הטוב הם בקושי מדברים זה עם זה, ובמקרה הגרוע עסוקים במשחקי אגו, בסמכויות ובתקציבים. הם גם לא יודעים לעבוד עם ארגוני החברה האזרחית, משימה שיכולה להכפיל כוח.
מטה הסברה לאומי תחת משרד רה"מ אמור לתכלל את מסרי הממשלה לציבור, לרשויות השונות, לגופים בינלאומיים ולרשתות תקשורת חיצוניות. הגוף החשוב הזה הופקר שנים, ללא הגדרת משימות וללא איוש תקנים ושימור כוח אדם איכותי. המצב השתפר עם מינויו של אלעד טנא בזמן ממשלת בנט־לפיד, אך האפיזודה המוצלחת הזו התרסקה בגלל חוסר היציבות הפוליטי.
בעבודת משרד החוץ יש ממד של הסברה, אך עיקר המשימה אמור להיות ברמה הדיפלומטית הרשמית. משרד החוץ לא מצטיין בהסברה פרו־ישראלית, לעיתים ככורח, לעיתים מרצון.
דובר צה"ל, לדוגמה, לא אמור לבכות את מר גורלה של ישראל בעת לחימה. הוואקום והכאוס שקיימים כיום מביאים לכך שבעת לחימה דו"צ מפיץ ברשתות שלו אינפוגרפיקות על נפגעים ישראלים ומניין הטילים שנורו על ישראל, ומעלה סרטונים של ילדים רצים בבהלה למקלט. האם נכון שהצבא יפעל כך?
משרד התפוצות לקח על עצמו את המלחמה בדה־לגיטימציה. תחום חשוב מאוד, שונה לחלוטין מההסברה הקלאסית. מלחמה בדה־לגיטימציה נגד ישראל זו מלחמה ממשית, שצריכה לאגד פעולות גלויות יותר או פחות נגד גורמים שלא פעם מעורבים גם בטרור.
ולבסוף, משרד ההסברה. מהו? מהן משימותיו? הסברת ישראל בעולם או הסברה פנים־ישראלית של מדיניות הממשלה, דוגמת הרפורמה המשפטית? מה ההצדקה ומה הערך להצלחת משימת ה"הסברה"?
נעיף מבט אל מעבר לכביש, ונראה שעבודת התודעה אצל הפלשתינים היא כמו מכונה. הם לא מסבירים את עצמם כמו ילד מתנצל. אצלם המסרים יוצאים מהר ובאופן שיטתי, מתוך הבנה וידיעה מה תופס ומה לא. אין אצלם אפור, יש טובים ויש רעים, ישראל והיהודים הם המפלצת. נכון שזה קל יותר כשאתה כביכול הקורבן והעולם לא בעדנו, אבל כיום אנחנו אפילו לא על המגרש.
תודעה ציבורית היא תחום מקצועי שמתפתח במהירות ודורש ידע, ניסיון, טכנולוגיה ומשאבים. דווקא אצלנו, במקום לתת לו את הנדרש, הכלי הפך ריק מתוכן, אמצעים והבנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו