348 עמותות (יש מצב שעד שהמאמר הזה יתפרסם, תיפתח עוד אחת). 2,000 צוותי חשיבה מוקפים במעגל שני של 10,000 הוגים, מהרהרים, תוהים ושוקלים. מאות אלפי ניירות עמדה, רבי־שיח, נפנופי ידיים, צקצוקי לשון - וכסף, הרבה כסף. ורק תשובה דמוקרטית ושוויונית לפורום קהלת - אין.
וזה לא שחסרים מוחות מבריקים במחנה הדמוקרטי־ליברלי - ממש לא. זה לא שהידע והיצירתיות וההבנה מה המקום הזה צריך כדי להמשיך לשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית לא קיימים - הכל זמין ונגיש ובהישג יד. אבל משחקי אגו משולבים בדקדוקי קוצו של יו"ד לא מאפשרים לכולם לשבת יחד ולהוציא מתוכם קבוצה של כמה עשרות משפטנים, שאליהם יצטרפו כמה עשרות מתמחים, ולייצר תוכנית ברורה ומתקנת לכל משרד ממשלתי.
אנחנו מצטיינים בלייצר מנגנונים על מנגנונים, ולדייק את ההבדל בין מי שלומדות מגדר וקולנוע לבין מי שלומדות קולנוע ומגדר - במקום בלקחת משרד, לשים בו מקרר ומכונת קפה ותמי4 כמחווה לשטראוס שלא מפרסמים יותר בערוץ 14, ולשבת ולעבוד על תוכנית ליום שאחרי עצירת המהפכה המשפטית.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה למחנה שלנו: כולנו בוגרי תנועות השלום הלא מסונכרנות. כל מי שיכול היה הקים תנועה. שלום עכשיו ולוחמים לשלום ותג מאיר ונשים עושות שלום ודור שלום ועומדים ביחד ונתיבות שלום ויוזמת ז'נבה ועוד עשרות רבות של ארגונים, שכל אחד מהם תפס נתח קטן וייחודי משלו, וכך אפשר לעצמו לייצר מנגנון שלם. כל תורם הרגיש מיוחד, כי הוא יכול היה לשים כסף בנישה ייחודית וספציפית.
רק שההפרדה הזאת יצרה מצב שבו במקום לרכז מאמץ בנקודה מרכזית, הוא פוזר על פני עשרות נקודות. בחוברות עבודה של ילדים, אם אתה מחבר את הנקודות לפי הסדר תקבל בסוף פיל או ארנב. אצלנו, כשכבר ניסינו לחבר את כל הנקודות יחד - זה היה מאוחר מדי, וקיבלנו בן גביר.
המאבק הנוכחי של המחנה הדמוקרטי הוא חסר תקדים. מעולם לא נראה בישראל מאבק מרשים כזה. כמות האנרגיה והיצירתיות, ובעיקר המחויבות של אזרחי ישראל שמפגינים כבר עשרות שבועות ברצף, היא תעודת כבוד למחנה שזקף את ראשו ושעדיין מאמין בה. אבל מה יקרה ביום שאחרי? לאן נוביל את כל האנרגיה? מה ייצא ממנה ברמה הפרקטית? ניצחנו, הממשלה המשיחית הזאת עוברת מן העולם ואנחנו בשלטון - מה אנחנו עושים ביום הראשון? איפה תוכנית העבודה?
הרי לאיש אין מושג מי יהיה איזה שר, או מי יהיו הנציגים הפוליטיים של המחנה שלנו. אבל אם תהיה לנו תוכנית לכל משרד ומשרד, כזאת שתשרת את האג'נדה שלנו, זה לא באמת חשוב. המטרה חשובה יותר מהפרסונלי. ממש לא מעניין אותי אם את האג'נדה הגדולה, המגובשת וכן, מנקת האורוות במשרד החינוך או במשרד האוצר, תוביל מרב מיכאלי או יוביל חילי טרופר. קחו תוכנית, קחו כמה הצעות חוק רלוונטיות ואקוטיות וצאו לדרך, בלי חצי שנת ניסוי וטעייה.
קהלת סללו את הדרך למה שמתרחש עכשיו. תשובה דמוקרטית לקהלת תייצר את העתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו