אנחנו זקוקים לפשרה, לא להכנעה

"אין פשרה בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה" - משפט מפתח שאנחנו חוזרים ושומעים, המשקף מחשבה שחורה־לבנה הטיפוסית לחלק ממתנגדי הרפורמה.

נוסף על מחשבה שטחית, המניפה גרזן במקום לנתח באזמל, יש במשפט הזה גילוי של הלך רוח מפוחד ותוקפני, המסכל לא רק שיח עם יריבים, שהם שותפים לאזרחות פטריוטית במדינה, אלא גם התמודדות עם המציאות הפוליטית.

אבל כשבוחנים את הציבור הרחב, אפשר לראות שהצדדים במחלוקת החוקתית, ברובם הגדול, נאמנים בדרכם למשטר דמוקרטי שבמרכזו ריבונות האזרחים. נכון, התבלטו במשבר גם התבטאויות והתנהגויות חוליגניות, אבל רוב הציבור כנראה לא מחזיק בתפיסה הקנאית של "אין פשרה". לכן גנץ, שטיפח תדמית פשרנית, נסק בסקרים, ולכן הוא ייפול בסקרים אם ימשיך לסכל פשרה. אין הרבה תמיכה בתוקפנות כמו "לעלות ב־D9" על בג"ץ, וכמו חתרנות תחת המשמעת והחוק בצבא ובמשטרה.

הרפורמה נדרשת, לפי תומכיה, כדי לשמור על ריבונות האזרחים באמצעות נציגים נבחרים מול נטיית קבוצות עילית (בעיני עצמן) להכתיב את עמדתן. את המוחים נגד הרפורמה מניע שילוב בין הייאוש להגיע לרוב בכנסת לבין החשש שהרוב יפגע בחירות ובזכויות הפוליטיות, וכך יסכל מעשית את ריבונות האזרחים כולם.

אלו ואלו אוחזים בצדק בעקרון ריבונות האזרחים. מצד אחד, נטען כי אין טעם בבחירת נציגים והנהגה כל זמן שהריבונות הממשית מצויה בעיקרה בידי בג"ץ והיועמ"שים שליחיו, ויותר ויותר אף בידי קבוצות של קצונה, כלכלה ופקידות. מנגד, נטען כי לרוב הפוליטי יש נטיות מוצהרות לפגוע בשוויון ובחירות, ולכן הוא מבקש לשחרר עצמו מכבלי בג"ץ.

אלו ואלו דורשים לעצמם שותפות בבעלות האזרחים על מדינתם. ושותפות שוויונית כזאת היא אכן תנאי מקיים לעיקרון הראשי של הדמוקרטיה: ריבונות האזרחים.

לפיכך, כשמסיחים את הדעת מהצעקנות שהשתלטה פה, ניכר שהמחלוקת חריפה דווקא מפאת הדמיון בעמדות המוצא. מחלוקת כזאת אסור "ליישב" בהכנעת אחד מהצדדים, שכן הכנעה כזאת תפגע אנושות ברוח הדמוקרטית שלנו. לכן, מבחינת כל צד במחלוקת פשרה עדיפה על "ניצחון" שלו בנוקאאוט.

למרבה הצער, הפשרנות רווחת בציבור הרחב, אך לא בקבוצות ההנהגה שלנו. ומביניהן, העמדה הקנאית של רוב שופטי בג"ץ מזדקרת לעין. מאחורי הקלעים ניכרת עמדת ה"אין פשרה" העיקשת שלהם.

היום ברור שחיות ותומכיה סיכלו באמצעות שליחים את מתווה הפשרה הראשון שהציע נשיא המדינה. הם כפו עליו ועל נציגי האופוזיציה עמדה לעומתית. המחאה היתה יכולה לדחוף דווקא לפשרה, בהיותה איזון לרוב המוחלט של הקואליציה בכנסת. אבל הלחץ של חיות ואנשיה פעל לכיוון הכנעת הקואליציה, וכנראה זו גם מגמתו עכשיו. רוב השופטים נאחזים בכוחם הבלתי מוגבל כמעט.

אם לא יחודש המו"מ, הקואליציה בראשות הליכוד חייבת לחוקק תיקון לחוק יסוד: השפיטה שיצמצם את עילת הסבירות (ולא יבטלה).

לחלופין, כניעה תהיה מסוכנת לדמוקרטיה הישראלית ותחבל אנושות בליכוד. אבל יש טעם להניח שחיות ורוב השופטים ירשו לעצמם להגיב בפסילת התיקון לחוק היסוד. הערכה זו נשענת על התפקיד ההרסני שהם מילאו עד כה במשבר החוקתי, ועל שיכרונם מעוצמת המחאה נגד הרפורמה.

במצב עניינים כזה, ראוי שהליכוד יאמץ את עמדת האם האמיתית במשפט שלמה, ויימנע מגזירת התינוק־המדינה, חלילה. על חוסר האחריות של חיות ואנשיה אסור להגיב בחוסר אחריות. התגובה המועילה תהיה הקמת ועדות חקירה ממשלתיות לחשיפת השחיתות במערכות לאכיפת החוק. רק כך אפשר לשכנע את רוב הציבור שמערכת המשפט השתלטה על כוח בלתי מוגבל, ושזה מסוכן לא רק למשטר הדמוקרטי, אלא גם לשרידות המדינה.