מי יגבה מחיר מהמחבלים בבתי הכלא?

אי אפשר לעצור את הטרור לגמרי. השנאה, ההסתה ועידוד הטרור בצד הפלשתיני לא יעברו בן־לילה.

הצעירים החולמים להיות "שאהידים" ולהביא למשפחתם כבוד (ומשכורת קבועה) רבים ונחושים. יכולותיו האדירות של צה"ל, התעוזה והיצירתיות של מפקדיו וחייליו מצליחות רק בחלק גדול מהמקרים, לא בכולם. זהו פרדוקס השומר והפורץ: כדי שהשומר ייחשב להצלחה, עליו למנוע פריצות במאה אחוז מהזמן, אך כדי שהפורץ ייחשב מצליח - עליו לפרוץ רק פעם אחת, גם אם בכל שאר הניסיונות נכשל. אויבינו ממתינים בסבלנות לשעת כושר: פרצה במהלך ההגנה, חור בגדר, חייל לא ערני. הפער הזה הוא שהוליד את המילה הישראלית הכי מעורפלת במילון: "הרתעה".

הרבה תחכום ומחשבה מושקעים במאבק בטרור. מאבק כלכלי, מדיני, דיפלומטי, משפטי, מאבק חשאי בראשי הנחש; השאלה שנותרה בלתי מפוענחת היא אילו כלים יש לנו, כמדינה דמוקרטית ליברלית, לגרום למחבל פוטנציאלי לוותר על הפיגוע, מחשש ממה שיקרה לו ולמשפחתו אחריו?

כבר ב־1955 קבע משה דיין ש"אין בידנו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לגבות מחיר גבוה לדמנו". אבל איזה מחיר אנחנו מסוגלים לגבות? הבדיחה ושמה בתי הכלא הישראליים לא בדיוק עונה על הצורך - קשה להכריע אם בגלל התנאים המפליגים, הסיכוי הסביר לשחרור מוקדם או היכולת לדרוש ממפקד האגף את הסוהרת החביבה עליך, ואפילו הסיסמה "עונש מוות למחבלים" לא בדיוק מרתיעה אדם שממילא התכוון להפוך לשאהיד. אין מנוס מלהבין שהרתעה לא תושג מאיום על המחבל עצמו, אלא מלחץ של הסביבה הקרובה לו: המשפחה והכפר.

רבים וטובים מבכירי מערכת הביטחון לשעבר, מימין ומשמאל, העידו שהכלים האפקטיביים ביותר למאבק בטרור היו אלה שעירבו את סביבתו הקרובה של המחבל: משימוש ב"נוהל שכן" שנאסר על ידי בג"ץ, אף שהיה נוהל שגבה מחיר מינימלי בחיי אדם וברכוש לעומת האלטרנטיבות; גירוש משפחות לעזה, כאשר ברור שבני המשפחה ידעו על מעשי הבן או הביעו תמיכה בהם, נאסר גם הוא על ידי בג"ץ, אף שהוכח ככלי אפקטיבי ללא מחיר בחיי אדם; הריסת בתים מיידית - נוהל שיצא משימוש וחזר לשימוש בהתאם לרוח המפקד ולרוח בג"ץ לאורך השנים; ושלילת היתרי עבודה או זכויות סוציאליות ממשפחת המחבל, דבר שנעשה גם בעקבות הפיגוע האחרון.

אלא שכל הכלים האלה מציתים דיון ציבורי, משפטי ואתי ער, ובצדק. כבר בתנ"ך מתקומם הנביא ירמיהו, "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!" הרעיון שבנים ישלמו את המחיר על העוול שעשה אביהם, או להפך, הוא רעיון שהאינסטינקט המוסרי שלנו מתמרד נגדו.

הצו הקטגורי של קאנט קובע שיש לראות בכל אדם תכלית, לא אמצעי להשגת תכלית, וממילא אין להעניש אדם אחד כדי להשפיע על התנהגותו של אדם אחר. נוסף על כך, בעולם שהולך ונעשה יותר ויותר אינדיבידואליסטי, מי מאיתנו מצפה מהקולקטיב לקבל אחריות לפרט, ולשלם מחיר על מעשיו?

עומדות בפנינו שתי אפשרויות. הראשונה, להכיר בכך שהמציאות והמוסר כובלים את ידינו, ולהחליט שהמחיר שאנחנו משלמים בהרוגים, בפצועים ובפגועים הוא נסבל. אך מדינה שבשם המוסר מפקירה את בניה לחסדי הטרור אינה מדינה מוסרית יותר, ונותרה בידינו האפשרות השנייה: להכריע שכמו נושאים מופשטים רבים, אל מול המציאות בסמטאות ג'נין או שכם - המוסר הקונקרטי עדיף על המוסר המופשט. מוטב להפעיל עוצמה לא קטלנית כדי למנוע קטל, גם אם זה מצטלם פחות יפה.

במקרה של עדויות ברורות למעורבות המשפחה והקהילה בהפיכתו של המחבל לכזה, אי אפשר לאפשר למחבלים נוספים להמשיך לפרוח בחסות הרתיעה מענישה קולקטיבית. מורשת "מחיר גבוה לדמנו" נשמעת אולי פשוטה והגיונית ומוסרית, אבל שימו לב: היא דורשת לא רק לנקוב במחיר, אלא גם לדאוג שיהיה מי שיגבה אותו.