אתגרים רבים ניצבים בפני אנשי חינוך ומומחי תוכן, העסוקים בהנצחת השואה ובהנחלת לקחיה.
אחד מהם הוא להרגיל את הדור הצעיר לצרוך ידע באופן ויזואלי, בגירויים טכנולוגיים המצריכים מעט תשומת לב. המצוקה משותפת למערכת החינוך, למפקדים ולמדריכים. אולי במפתיע, מענה אפשרי למציאות המשתנה מצוי דווקא במקורות ובאוספים הישנים ביותר על זוועת השואה - אלו שנוצרו במהלכה.
מאות ואלפי יצירות אמנות יצאו תחת ידיהם של אמנים יהודים בזמן השלטון הנאצי. ציורים, הדפסים, רישומים ולעיתים גם טקסט מלווה מהווים עדות חיה מזמן אמת. לצד זאת, הם פותחים צוהר לנפש האמן.
בין האמנים הרבים ניתן לציין ארבע נשים, שפעלו במרחק אלפי קילומטרים זו מזו.
אסתר לוריא (1998-1913) נקלעה בעל כורחה לשואה בקובנה, שם ביקרה את קרובי משפחתה עם פרוץ המלחמה - חמש שנים לאחר שעלתה ארצה. כמעט מייד החלה לוריא לתאר במכחולה ובעפרונה את מראות הגטו. מאוחר יותר ביקשו ממנה יושב ראש היודנרט אלחנן אלקס ומזכירו אברהם תורי לתעד את המתרחש בגטו. הקורבנות דורשים נקמה, הסביר תורי ביומנו, ולשם כך יש "להנציח את הכל, במילה המדוברת ובכתב, ברישום ובציור". מבין 200 היצירות של לוריא, 11 שרדו ועוד 20 הונצחו בצילומים. עבודותיה היו בין ראיות התביעה במשפט אייכמן.
אילקה גֶדוֹ (1985-1921) ציירה בגטו בודפשט, החל מנובמבר 1944, סדרה ייחודית של דיוקנאות שכניה. גדו תארכה רישומים של ילדים ושל בני נוער, וכך הם מהווים למעשה יומן חזותי של יהודי בירת הונגריה בשעתם הקשה ביותר. לדיוקנאות כמו אלו יש חשיבות נוספת: הם מעניקים לנו מבט על נרדפים פרטניים. ממדיה העצומים של השואה קשים מאוד לתפיסה; למוח האנושי קל יותר לעבד סיפור אישי ולהזדהות איתו, ולכן עבודתה של גדו היא כלי ראשון במעלה גם בהיבט הרחב יותר של הנצחת השואה.
יבולה של שרלוטה סלומון (1943-1917) בשנים 1942-1940, בעיירה וילפראנש שבריביירה הצרפתית, הגיע ל־1,300 דפים של ציור ומלל שנשאו את הכותרת "חיים? או תיאטרון?". היה זה מסע של גילוי עצמי ותרפיה, שנועד לחלץ את סלומון מן הדיכאון שבו שקעה לאחר התאבדותה של סבתה. היא הנציחה את סיפור חייה ואת קורות משפחתה בגרמניה בעבודה קדחתנית, מתוך הכרה בכך שהזמן דוחק. סלומון גורשה לאושוויץ עם בעלה, אלכסנדר נגלר, ובהיותה בהיריון מתקדם - נרצחה מייד.
שנה מאוחר יותר נרצחה באושוויץ פרידל דיקר־ברנדייס (1944-1898), אמנית ומורה לאמנות ילידת וינה, שגורשה לגטו טרזין והפעילה בו סדנת אמנות לילדים. פרידל לימדה את יסודות הציור ועודדה את הילדים להביע את רגשותיהם, וכך יכלו להיזכר בחייהם הקודמים ולעבד את חוויותיהם מן ההווה. דיקר־ברנדייס הנחתה את הילדים לרשום באותיות גדולות את שמותיהם על ציוריהם, והצליחה להסתיר 4,500 ציורים - מן התעודות המרגשות ביותר מתקופת השואה.
אסתר, אילקה, שרלוטה ופרידל תיעדו בכישרון רב ובתושייה, והשאירו לנו צוואה ויזואלית על־זמנית לספר לנו ולבאים אחרינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו