אסתר ממן מכנסת את כל משפחתה הענפה לצילום משותף. שערה הארוך מתבדר ברוחות הקרירות של הגליל, אבל אסתר לא מתרגשת מהקור. הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים ושפעם אחר פעם ניצלה בנס מידי הנאצים, יכולה סוף־סוף לנשום לרווחה.
"הלוואי שהנאצי ההוא שפגש אותנו ביער היה רואה אותנו עכשיו", היא מזדקפת בגאווה, מונה את בני המשפחה הענפה שהקימה בארץ. ארבעה ילדים, תשעה נכדים ו־18 נינים, בינתיים. אליהם מתווספים ילדיהם ונכדיהם של אחֶיה ששרדו את השואה. "הנאצי ההוא אמר בקול שאין סיכוי שנשרוד ביער. לא רק שרדנו, הקמנו פה בית ומשפחה לתפארת, ויש לי המון אהבה וגאווה בלב".
יש לה שיער ארוך ובהיר וחיוך נרגש. היא נולדה ביוגוסלביה במאי 1936, בתם השנייה של רבקה (רקיצה) לוי ומרדכי אלקלעי. ארבעה ילדים נולדו למשפחת אלקלעי באירופה, ועוד שניים נוספים בישראל. אסתר גאה לספר שיש לה שני אחים צברים.
"גדלתי בגטו וביערות, לא היתה לי ילדות", היא אומרת בטון דיבור נעים. "לא ראיתי בובה או כדור במשך שנים. כשהייתי בת 6, כל היהודים באזור נלקחו ונסעו ברכבת של בהמות אל מחנות הריכוז. שמו אותנו במחנה סגור עם חוט תיל, ישנו על דרגשים, ו־800 איש היו משתמשים בחדר שירותים אחד. קיבלנו ביום מנה אחת של מרק שעועית. לא ירקות ולא פירות.
"הדבר היחיד הסביר שאני זוכרת משם זה שהגרמנים הרשו להורים לקחת את הילדים להתרחץ בים, בליווי חיילים. זהו".
כעבור כשמונה חודשים במחנה, אסתר הוברחה אל היערות יחד עם הוריה ואחיה הגדול יוסף, והם הצטרפו אל הפרטיזנים. "זו היתה תקופה קשה. היינו פליטים. נדדנו כל הזמן באותם בגדים, בכל מזג אוויר, והגרמנים היו כל הזמן בעקבותינו".
היא זוכרת את הפחד שאחז בה כשבאחת הפעמים הם נתפסו ביער בידי קבוצת נאצים. "הם כיוונו אלינו את הנשק, וכולנו הרמנו ידיים וחיכינו לירייה, אבל פתאום שחררו אותנו. אבא שלי, שהבין גרמנית, סיפר לנו שהוא שמע אותם אומרים שאנחנו גם ככה נראים חלשים ורעבים ושלא נשרוד את היער, ולכן אפשר לשחרר אותנו. זה היה המזל שלנו.
בווידאו: בגיל 93, שלום זריהן ניצול השואה חזר למקום בו נלחם במלחמת ששת הימים // עזר מציון
"במקרה אחר שבו נאלצנו לברוח, שמענו את רעש המטוסים מעל הראש ואת שריקות הכדורים שנורו סביבנו. מצאנו מחסה מתחת לעצים, וניצלנו. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת עצים - אני יכולה לחבק אותם, הם נתנו לי חיים".
עולים לישראל
במאי 1945 השמועות על תום המלחמה הגיעו גם ליערות. אסתר ומשפחתה התכנסו בעיר בלגרד שבסרביה וחזרו לסרייבו, שבה גדל אביה. אחרי שלוש שנים וחצי הם החליטו לעלות לפלשתינה.
"הייתי אז כבת 12, עם שני הורים ושלושה אחים. אישרו לנו לעלות על האונייה 'רדניק', אונייה של תיירים, ושם", היא נרגשת, "שם זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן שיחקתי בכדור. אני לא יכולה לשכוח את הרגעים האלה".
אסתר הגיעה לארץ ובמשך כמה חודשים חיה במחנה בחדרה. לאחר מכן עברה המשפחה ללוד, ולבסוף אל כרם בן זמרה שבגליל העליון. "הגענו לשממה והתחלנו לעבוד את האדמה. אמא שלי, אפילו שהיתה בהיריון, עבדה בסלילת כבישים. אני בגיל 16 עבדתי בחקלאות, וזה היה וואו. עדרתי, שתלתי, לבשתי מכנסיים קצרים, כמו הצברים". בגיל 18 היא נישאה למשה ממן, יליד צפת. נולדו להם ארבעה ילדים, אילן (69), יעל (67), אלונית (59) ומרדכי, שנפטר ממחלה בגיל 45 בשנת 2005. בעלה נפטר ב־2002.
בביתה המטופח שבצפת תלויות על הקיר תעודות הוקרה שאותן קיבלה לאורך השנים על פועלה למען זכר השואה. בשבוע שעבר, ביום השואה הבינלאומי, היא שיתפה את סיפורה בטקס לציון 80 שנה לניצחון על הנאצים של "הרשות לזכויות ניצולי השואה", הדואגת לזכויות השורדים.
"לא אשקר, אפילו בגילי יש לי חלומות מלאי חרדות. אני שומעת בראש את הפסיעות של החיילים, אבל אני מחזיקה את עצמי. גם המלחמה הזו החזירה אותי לאחור. אחד הילדים שטיפלתי בהם לאורך השנים נרצח ב־7 באוקטובר, וכאב לי מאוד. אחר כך נאלצתי לעזוב את הבית, כי גם צפת היתה בטווח הירי. נדדתי בין בני משפחה במשך שנה - ולאחרונה חזרתי הביתה, אל האוויר הפתוח, אל הנוף שאני אוהבת כל כך, אל הבית שהקמתי. שרדתי, והמדינה הזו והמשפחה הזו הן הניצחון שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו