מחאה משובשת

תמונה קבועה מלווה אותי מאז פרוץ המחאות: מטוטלת.

הממשלה הנבחרת מקדמת רפורמה שתסיג לאחור את אחיזת השמאל בבג"ץ, והשמאל נעמד על הרגליים האחוריות מתוך חרדה לדמותה הדמוקרטית של המדינה. תומכי הרפורמה חשים שהמיעוט שאיבד את שלטונו מצמיד אקדח לרקתם, והמתנגדים מסמנים להם: חכו, חכו שנחזור לשלטון, וואי מה נעשה לכם.

אפשר היה לקדם את הרפורמה בצורה נבונה יותר, אך היא היתה ועודנה נצרכת. אני מקווה שההחלטה שתתקבל תביא בחשבון את כל אזרחי המדינה, ולא רק את הצורך של ממשלת הימין המלא־מלא להראות מי כאן הבוס. מהצד השני, אולי אם הממשלה תתעסק ברפורמה לא יישאר לה זמן לעשות לנו בושות בחו"ל, אז גם זה רעיון שצריך לשקול.

העניין הוא שכל הפגיעות האנושות שהתחזיות האפוקליפטיות מזהירות מפניהן כבר מתממשות - ולא בגלל הרפורמה, אלא בגלל ההתנגדות. אם המחאה מתיימרת להיות תרופת־נגד לרפורמה, הרי מדובר בטיפול תרופתי אגרסיבי במיוחד, שלא פעם מזיק יותר לחולה מהמחלה עצמה.

כדי למנוע פגיעה בביטחון המדינה, המתנגדים נרמלו סרבנות - מושג שהיה שייך עד לפני דקה וחצי לשולי השוליים, סהרורי הסהרוריים מימין ומשמאל. דן חלוץ, שבמשמרת הכושלת שלו נהרגו חיילים מימין ומשמאל, מגוש דן ומההתנחלויות, הפך לאביר המחאה וחושף שבעצם הכל פוליטי. אגב, ההפגנה התל־אביבית הגדולה האחרונה שהשתתפתי בה היתה זו שדורשת את פיטוריו. אנחנו אפילו לא מתחילים להבין איזו מכה הבאנו על עצמנו בהפיכת הסרבנות לכלי לגיטימי שנשלף כלאחר יד.

כדי למנוע פגיעה בכלכלה, יוצרים המתנגדים במו ידיהם פגיעה בכלכלה - במשיכת השקעות ובדיבור אינטנסיבי על החשש. לאנשים מותר לעשות מה שהם רוצים בכסף שלהם, אבל כלכלה היא במידה רבה תוצאה של ציפיות, ונבואות חורבן כלכליות מגשימות את עצמן. "ימי שיבוש" מונעים מההמון הישראלי להגיע לעבודה, לקיים אירועים וכנסים, לטוס ולעשות עסקים - פגיעה ממשית ונשנית בזכויות האזרח, ובכיס, של כל כך הרבה אנשים.

ובואו נתעכב על המיתוג של "ימי השיבוש" - הו, כמה מעודן, כמה פאן. שיבשת כבר? שיבשתם? בוודאי, שיבשתי במשרד. עזוב, אני אשבש בבית. כמה יפה ונכון לפגוע בכל מה שזז, מתוך התוכחה הפטרנליסטית ש"הרפורמה תפגע בנו יותר". המשפט הסובייטי הידוע קובע ש"כשחותכים עצים, עפים שבבים": מחאה צודקת תמיד גובה קורבנות תמימים, אך אלו הם "קורבנות שלום", לא משהו שצריך באמת להביא בחשבון כשבוחנים את ערכה של המחאה. זכויות אדם אומרים לכם.

ומה בנוגע לזכויות הנשים, שכידוע, ישובו אחרי הרפורמה לחשכת ימי הביניים? תשאלו את כתבת ערוץ 14 שיראל ללום נהיר, שמתנגדי הרפורמה לא שעו לא לחסינות העיתונאית שלה וגם לא לעובדה שהיא בהיריון, ודחפו אותה באלימות.

בשבוע שעבר ראינו את ח"כ נעמה לזימי חוסמת להנאתה את ציר התחבורה הראשי של ישראל, ואליה מתלווים בריצה קלה עשרות שוטרי מג"ב.

לימור סון הר מלך, שהצטרפה לא מזמן למחאה אחרת בגוש שילה, הוקפה מג"בניקים שסגרו על המרחב הפרטי שלה, ואחד מהם הטריד אותה מינית. אז מי ידאג לזכויות הנשים?

ועם כל זאת, ואחרי הכעס הצודק והמבוסס, צריך לדעת: כעס זה נחמד, אבל עם כעס לא הולכים למכולת, לא בונים מדינה ולא יוצרים חוסן חברתי. היחלצות בריאה מהבוץ תתאפשר כשמספיק אנשים יחליטו שנכון שלכל צד יש את האמת שלו, אבל השותפות הגדולה בינינו היא האמת החשובה יותר, שבלעדיה תהפוך המדינה היהודית והדמוקרטית לתוהו ובוהו.