ביום ראשון בלילה שוב החרידו יריות את לוד, העיר שבה אני גרה. צרורות על גבי צרורות, כאילו אנחנו חיים בתוך שטח אש.
קבוצות הווטסאפ בעיר ניסו לנחש איפה הפעם, ומה היקף הנזק. עוד נרצח? פצוע? או שהפעם "רק" ירי אזהרה? בחלוף שעה נשמנו לרווחה. אין נפגעים. סתם עוד רגעי חרדה של אלפי תושבי העיר.
בכפר כנא זה נגמר אחרת. ביאן עבאס בת ה־29 נרצחה לעיני בעלה ובנה הקטן בעת ירי לעבר הבית. כרגע לא ברור עד כמה הכדור הזה היה תועה. לפני 13 שנה נרצח אביו של פאדי עבאס בהקשר עברייני. השבוע לקח סכסוך הדמים את אשתו.
מתחילת השנה האזרחית נרצחו בישראל 31 ערבים בנסיבות של אלימות ופשיעה. על רובם אנחנו לא שומעים. דיווח קצר ולקוני, וקדימה - לנושא הבא. רק כשמדובר באישה, או ברצף מיוחד של נרצחים, יקדיש סדר היום הציבורי לעניין יותר מאשר רגע קט.
אבל האמת היא שהמספר הבלתי נתפס הזה הוא קצה של קרחון ענק, מציאות של אלימות, איומים ופרוטקשן. של חברה משותקת מאימה. והפחד הזה הולך ומתרחב. לא רק ארגוני הפשיעה והעבריינים, אלא גם קרובי המשפחה, והולכי רגל תמימים ושכנים שאין להם דבר עם כל זה.
בליל שבת נשרף המתבן של חבר הכנסת רם בן ברק. החציר שאוחסן שם היה שייך לקרוב משפחה שלו. ביום ראשון כבר ידע חוקר השריפות לומר שזו היתה הצתה מכוונת. האם רצו להכריח גם אותו לשלם דמי חסות, כמו שקורה בנגב, בגליל ובערים נוספות בישראל?
פשיעה חקלאית מתרחשת בישראל כל הזמן. היקף הנזק שהיא מחוללת נאמד במיליארד וחצי שקלים בשנה. למרות זאת, אנחנו לא מרבים לשמוע עליה. הפעם זה היה נושא חדשותי, משום שהרכוש שנפגע הוא של חבר כנסת.
כולם מדברים על המחאות ועל חסימות הכבישים. אלה אירועים חשובים, אבל הם מתרחשים בעיקר באזור תל אביב וירושלים, אולי חיפה. ומה עם העולם האמיתי? העולם של פשיעה ושל חוסר ביטחון אישי? אלה לא חלפו מהעולם. הם מחמירים.
הציבור הערבי חייב לנקוט עמדה במאבק הזה. למרות האיומים והפחד, הוא חייב להוקיע מתוכו את הפושעים. עליו לדרוש עוד שיטור ולהתחייב שישתף פעולה עם המשטרה, למרות המתח הלאומי הקיים. אכיפת חוק היא חשובה והכרחית, אבל שינוי אמיתי יתחולל בחברה רק אם היא תרצה בו באמת ותדחף אותו מבפנים.
גם לרשויות יש אחריות. לפני ארבעה חודשים וחצי היו כאן בחירות. משאל העם הגדול ביותר, כמו שאומרים בקואליציה. איתמר בן גביר ומפלגתו קיבלו שבעה מנדטים.
כוחם העצום לא הגיע רק מבשורה התיישבותית ימנית או דתית. המפלגה עלתה על צורך אמיתי מהשטח - המחסור בביטחון אישי. בן גביר קיבל את קולותיהם של תושבי הנגב והגליל.
וכן, גם פתקי עוצמה יהודית של קיבוצניקים הוטלו אל הקלפי, בתקווה שמישהו יחזיר את הריבונות וייאבק בפשיעה.
בינתיים - בן גביר לא מספק את הסחורה. הוא מתעסק בחסימות כבישים, במקום להציג תוכנית עבודה סדורה. היועמ"שית, גלי בהרב־מיארה, מספקת לו כרגע הרבה תירוצים.
אבל הכוח הפוליטי של בן גביר משקף עד כמה חוסר המשילות מפריע לאזרחי ישראל. עד כמה הוא מדיר שינה מעיניהם. ואם בן גביר לא מצליח - יתכבדו שרים וח"כים אחרים ויתחילו לקדם את הנושא, דרך חקיקה, ועדות בין־משרדיות ובכל דרך אחרת שהיא.
גם על זה היו הבחירות האחרונות, ובשטח אין התקדמות ואין יותר תוצאות.
כולם מדברים על רמדאן המתקרב. זו רק תהיה עוד שכבה של כאוס מעל לזו שכבר רוחשת בשטח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו