ח"כ ולדימיר בליאק צולם מחייך לעברו של נתניהו כאשר זה בא ללחוץ את ידו של טופורובסקי, שהחלים מתאונת דרכים. על פניו, רגע חסר משמעות שאפשר להגדירו כנורמלי. אך נורמלי הוא האויב של המהפכן.
בעיני מובילי מחאה, כל גילוי של נורמליות הוא איום על המהפכה, ועל כן מגלה הנורמליות הוא קונטרה־רבולוציוני. אמרה ידועה היא שהדבר המסוכן ביותר לסוציאליסט הוא סוציאליסט אחר, שאינו חבר שלו, שמגיע לשלטון.
בליאק הוא לא סוציאליסט, הוא חבר כנסת בינוני לחלוטין מיש עתיד. קצת חקיקה, הרבה ציוצים נגד ביבי, המון תיאטרליות כמו קפיצות על שולחנות בוועדה בכנסת. כל זה לא עזר לו מול אספסוף הרשת המהפכני. שנים רבות אתה בונה את עצמך במחנה רק־לא־ביבי, אבל טעות אחת, חיוך אחד - ומאלצים אותך להתנצל על כלום.
מגמת ההתנצלויות בשמאל לא התחילה היום. ההמון בשמאל דורש ממנהיגיו להתנצל על כל דבר קטן. ציפוף השורות הוא אמנות. כל אמירה ולו הקטנה ביותר בעד איזו פשרה, זוכה לתקיפות חסרות תקדים ברשת ובשיחות פנימיות. אין מנוס מלהיזכר במשפטים המבוימים של גלי הטיהורים בבריה"מ, כיצד גדולי הקומוניסטים אולצו להתנצל על פשעים מומצאים נגד המהפכה. ההתנצלויות אז, כמו היום, לעולם לא יספקו את תאוות אחדות השורות של המהפכנים.
מהפכנים אחרים, בשם הדמוקרטיה, ניסו לחסום את דרכם של חברי כנסת מלהגיע למשכן להצביע על חוקים. אורוול לא היה יכול לתאר טוב יותר מהו שיח חדש - שימוש במונח דמוקרטיה כדי לחסום את ההליך הדמוקרטי.
העיתונות, בזדון, הסיטה את הדיון על הפגיעה בבתה של ח"כ גוטליב. קל לתקשורת יותר למסגר את הסיפור כבריונות מקומית, מאשר כניסיון מהפכה שמנסה לשלול את תוצאות הבחירות.
אחת ממנהיגות המחאה, ענת קם, מרגלת מורשעת שאמורה היתה להעביר את שארית חייה לאחר שחרורה מהכלא באיזה חור נידח הרחק מעין הציבור, מוזנקת על ידי המהפכנים קדימה. כאשר נשאלה לגבי הפגיעה בבתה של ח"כ גוטליב, תשובתה היתה "כשחוטבים עצים עפים שבבים". במקום שבו פגיעה בילדים מוגבלים בשם המהפכה היא נסבלת, אי אפשר להיות מופתעים מכך שחסימת דרכם של חברי כנסת מוצגת כדמוקרטית.
הקצנת השמאל אינה אידיאולוגיה או מקריות, היא מדיניות של ממש. לזה התכוון לנין כשאמר "ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב".
כאשר חוסמים כבישים, ומונעים מאנשים לממש את חופש התנועה שלהם, שהיא זכות בסיסית במשטר דמוקרטי, אנשים עלולים למחות. אבל כאשר חוסמים את דרכם של חברי כנסת להגיע להצבעות, אז חסימת כבישים "רגילה" כבר לא נראית בריונית ואלימה. כאשר פוגעים ומפחידים ילדה מוגבלת, אז חסימת דרכם של חברי כנסת כבר לא נראית בריונית ואלימה באופן יחסי.
רק לפני כמה ימים ניסו לגנוב טנק מאתר הנצחה, פעולה שרבים מהציבור יראו כביזוי הנופלים וכפוליטיזציה של השכול. אבל כשעיתונאי אומר לגנב "תשמע, אתה ענק", הפשע לא כל כך נורא.
כאשר לשעברים מאיימים באלימות ובשפיכות דמים זה אמור להסתיים במעצרים, אך אם הם מתחבאים מאחורי דרגות ומקבלים חיבוק תקשורתי אוהד, אין לחץ ציבורי לחוק וסדר.
אנחנו נמצאים בספירלה של אלימות והשתקה. כל מעשה הוא חמור מקודמו ומהווה לא רק חציית קו אדום, אלא גם הלבנה של המעשה הקודם ושימוש בו כמדרגה שמצדיקה את ההחרפה. ככה מחאות הופכות למהפכות, כך דמוקרטיות מתות.
אנשי מרכז כמו לפיד או הרצוג חייבים לגנות מייד את האלימות, את חסימת הכבישים ודרכי הגישה לכנסת, את ההסתה ברשתות ואת הקריאה לאלימות, והם חייבים לעשות זאת עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו