מה שהכי תפס אותי בכל הדיווחים על ההפגנות הגדולת במוצאי השבת, היה נאומו של דויד גרוסמן.
אני מתייחס להפגנות הללו בזעם אצור ובמאמץ גדול, שלפעמים נושא פרי להכליל ולגלות אמפתיה לכאב שעומד מאחוריהן.
אני מצליח להתעלם מטקסטים רבים שנשמעים בהן ומפירים את שלוות רוחי. מגרוסמן, לעומת זאת, אני לא מתעלם. כבר שנים שאני מתייחס בכובד ראש וברצינות לדבריו של הסופר, שאותם אני שומע כדברים בני סמכות.
ההשתפות של גרוסמן בהפגנה סייעה לי גם בהבנת הכאב ובאמונה בטוהר רגשותיהם של המפגינים.
ואז בא התוכן, שהצליח לעורר בי גם הזדהות גדולה וגם כאב גדול, ואפילו כעס. "יותר ויותר אני פוגש אנשים, בעיקר צעירים, שאינם רוצים להמשיך לחיות כאן. שמה שקורה פה זר להם והופך אותם בעל כורחם לזרים בארצם", אמר גרוסמן למפגינים.
"ישראל, כפי שהיא היום, חדלה להיות להם בית, וכדי לא לסבול מתחושת הזרות הם מכניסים את עצמם למין 'גלות פנימית'... ואם ישראלים רבים כל כך מרגישים 'גולים בתוך ארצם', ברור שמשהו הולך ומשתבש".
צריך לומר ביושר, שבהאזנה ראשונה נסתתמו טענותיי. וכי איך ניתן להתווכח עם כאב שמובע בבהירות רגישה כזו? הן ניכרים דברי אמת. אבל המחשבה השנייה לקחה אותי אל אמת פנימית אחרת, האמת שלי, ולשאלה שמישהו חייב לשאול את דויד גרוסמן, והיא - האם ידוע לו באיזשהו אופן שהפורמט הזה, שהציג במילים מדודות ובכישרון, הוא פורמט מוכר לדורות רבים ולציבורים רבים שמצויים עכשיו מעברו השני של המתרס שלו?
התחושה הברורה הזו, של חיים במקום שהיה יכול להיות נעים ומסביר פנים ואפילו כזה שטוב ונוח לחיות בו, אבל הוא לא מקום "שלי" - היא כמעט החוויה הקיומית של כל יהודי בן מגזרים מסוימים בישראל, כמעט כל שנות קיומה.
אפשר למנות כאן את שמות כל הקבוצות והשבטים שמרכיבים את ישראל המול־גרוסמנית, אבל בואו נדלג על זה ונדבר בכלליות:
אינספור ישראלים, רובם המכריע מצוי מבחינת ההצבעה בימין, חי כל חייו בתחושת אחרות וזרות, שגם אם היא לא מדויקת וגם אם אי אפשר להאשים בה איש - היא קיימת ונוכחת, ואצל אחדים, כמו אצל זה שחתום כאן למעלה, היא ממש־ממש קיומית והופכת לסיפור חיים.
ומשום כך, עוד לפני שנדון בשאלה איך זה שכה קטן האמון שרוחש מחנה השמאל למחנה הימין, איך זה שהוא מהסס לייחס לו כוונות של הרס המדינה - צריך לשאול שאלה אחרת: איך זה שאיש רגיש כדויד גרוסמן אינו מודע בכלל לעובדה שהרגש האמיתי שהוא מבטא מעל הבמה ושבשמו הוא קורא, בסופו של דבר, לצאת החוצה ולעשות מעשה - הוא־הוא הרגש הקיומי של חיי מיום עומדי על דעתי פחות או יותר, בצילו חייתי ויצרתי וקיימתי דיאלוג עם הקהילה שלי ועם קהילות ישראליות אחרות, ובצילו גיבשתי לי זהות שגרוסמן עצמו וספריו הם חלק בלתי נפרד ממנה? למה זה לא יכול להיות ההפך?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו