אני זוכר היטב את היום הזה, לפני חמש שנים בדיוק, שבו הצהיר נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ על הכרת ארצו בירושלים כבירת ישראל, ולא רק בזכות התחושה שהנה מהלך היסטורי מתרחש מול עינינו. מייד אחרי הנאום המרגש, שזכה לשם "הכרזת ירושלים", הוצפתי בפניות בהולות של תקשורת זרה מכל העולם. באנגלית, ברוסית ובצרפתית, בהבדלי נוסח כאלה ואחרים, כולם שאלו את אותה השאלה: "נכון שעכשיו, אחרי הפרובוקציה של טראמפ, תפרוץ מלחמה והמזרח התיכון יידרדר אל תוהו ובוהו?".
נאלצתי לגייס את מלוא האיפוק שלי כדי לא לפרוץ בצחוק נוכח השאלה, ולהסביר פעם אחר פעם במלוא הרצינות שהמלחמות באזורנו רווי כוחות הרשע פורצות כשהם מזהים חולשה, ואילו ההכרה המיוחלת בבירת ישראל דווקא ממחישה ומבצרת את העוצמה של מדינת היהודים. לכן, המשכתי את תשובתי, המהלך של טראמפ - נוסף על הצדק הגלום בו - מגדיל את הסיכוי לייצוב האזור ומציב לאור הזרקורים אמת פשוטה: ככל שהעולם הערבי יבין מוקדם יותר שמה ששייך לישראל בזכות יישאר בידיה לעד, על אפו ועל חמתו, כך תגבר הנטייה שלו להשלים עם המציאות ולהתקדם לשלום עימנו.
לא יכולתי לדעת אז שהניתוח הזה יתממש במלוא העוצמה מהר כל כך, עם חתימת הסכמי השלום עם ארבע מדינות ערב, בלי שישראל נדרשה לתת בתמורה לשלום דבר. ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, ההכרה בגולן, ההכרזה שיהודה ושומרון אינם שטח כבוש ופריצת הדרך של הסכמי אברהם - הן חוליות באותה השרשרת. מכאן נגזר המתכון להרחבת מעגל השלום האמיתי במזרח התיכון. הנתיב אליו עובר לא דרך הנסיגות וויתורים מצידנו, אלא דרך העמידה על צדקתנו והכרת העולם בה, שגם אם מתמהמהת - בוא תבוא.
לפני חמש שנים ניסה השמאל בישראל להקל ראש בהכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, ולצייר את ההישג הגדול הזה כדבר מה פעוט ערך. האמת הפוכה. נוסף על הסכמי אברהם, המהלך ההיסטורי הזה פרץ חומה, שנראתה עד אז בלתי חדירה, ואפשר למדינות נוספות ללכת בעקבות ארה"ב.
מספרן עדיין לא גבוה, אבל הוא ממשיך לגדול ולהתרחב - לא רק מספרית, גם איכותית. קוסובו הפכה למדינה המוסלמית הראשונה שמיקמה את שגרירותה בירושלים, ועוד כמה מדינות אירופיות (בהן חברות באיחוד האירופי) פתחו בירושלים נציגות דיפלומטית, מעין צעד ראשון לקראת ההכרה המלאה. זוכרים את האמירה "עוד דונם ועוד עז"?" - כך זה גם במדינאות: עוד שגרירות ועוד הכרה מצטברות לכדי חומה מדינית, שהפעם - בניגוד לעבר - לא תבודד אותנו, אלא תרים את קרנה של ישראל בעולם.
והעיקר, השיח הבינלאומי סביב ירושלים השתנה לבלי הכר. הרעיון ההזוי של חלוקת העיר נשאר נחלתם של השוליים הקיצוניים. במקום זאת, מדינאים מהמיינסטרים האירופי מדברים בגלוי על כך שישקלו ללכת לירושלים בעקבות ארה"ב. הטאבו נשבר, מה שעשוי לרמז על שבירה עתידית של טאבו אחר. בימים שבהם ממשלת הימין קורמת עור וגידים מול עינינו, הלקחים של "הכרזת ירושלים" חשובים במיוחד. אם נפעל בחוכמה, מה שקרה ביחס לירושלים יקרה ביחס ליהודה ושומרון עם החלת הריבונות הישראלית עליהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו