כשהכאב הופך לשיח של חירשים

גדלתי בירושלים של האינתיפאדה השנייה. כשמזדמן לי להרצות בארץ או בחו"ל על ישראל או על "המצב", אני תמיד מוסיפה את המשפט הזה. לא הצלחתי אפילו פעם אחת להגיד אותו בלי שירעד לי הקול.

המראות והקולות מירושלים בשבוע שעבר הציפו במיליוני אנשים את הפצעים העמוקים של ימי הבלהות לפני 20 שנה.

כולנו זוכרים את ערבוביית הרגשות העזים של הימים ההם: פחד, תאוות חיים, כעס. העמדה הפוליטית של בני גילי עוצבה בדמותם של שלדי אוטובוסים מפויחים ומספר דו־ספרתי של תמונות מחויכות במהדורות החדשות.

אבל הכאב הוא לפעמים מחריש אוזניים. הדיון הפוליטי בארץ אינו דיון עקרוני, הוא קיומי. כל אחד מרגיש שעמדתו היא תוכנית העבודה היחידה האפשרית לשמירה על חייו ועל חיי ילדיו. למעשה, בין הימין לשמאל אין "דיון"; יש צעקות מעומק הלב, כאשר כל צד מרגיש שהצד השני דן אותו לאבדון. השמאל לא התפכח מאשליית אוסלו, אומר הימין. הימין לא מבין ששום דבר לא ייפתר בכוח, אומר השמאל. כל פיגוע הופך מייד לטריגר של החלפת מהלומות והאשמות. כל פיגוע הוא הוכחה ניצחת לצדקת דרכנו ומציף בנו את אין־האונים, התסכול והכעס על כך שהמדינה לא עושה את מה שצריך כדי למנוע את הפיגוע הבא.

צריך להתעכב רגע על הרגשות הגואים האלה, כי דווקא בהם טמונה היכולת לרכך במקצת את המשבר החברתי־פוליטי שאנחנו נמצאים בעיצומו. העניין הוא שנקלענו לסחרור. היריב הפוליטי הוא כבר לא יריב ראוי: הוא שקרן, מניפולטור, שטוף מוח, ביביסט, קיצוני, הטרלול הפרוגרסיבי, מחקו את המיותר. במקום להתמודד עם הטענות הרציונליות של העמדה היריבה, הימין והשמאל כאחד משתבללים באקו־צ'יימבר סגור שבו אנחנו תמיד צודקים והצד השני תמיד צבוע ומגוחך. אבל באותה מידה שהשקפת עולמי ועמדותיי האידיאולוגיות עוצבו כתגובה לשנים ארוכות של כאב ואימה ותסכול ופחד - כך, בדיוק כך, עוצבו גם השקפת עולמה ועמדותיה של מקבילתי משמאל. זה נשמע טריוויאלי עד כדי קלישאה, אבל באקלים הציבורי שלנו היום זה כמעט מהפכני להגיד: לא, הצד השני לא דביל, והוא בטח לא רשע. הוא מנסה להגיב, כמונו בדיוק, למציאות בלתי אפשרית בכלים מעשיים.

יש מי שהחשיפה לטרור גורמת לו להבין ש"הם מבינים רק כוח", ושתגובה ציונית הולמת היא להחזיר עין תחת עין, ויש מי שהחשיפה לטרור גורמת לו להתנגד בכל מאודו לכל דבר שימשיך את מעגל ההרג, כמו שכתב פעם בתמציתיות ישי ערמוני, אחיה של נעמה הנקין ז"ל: "לא רוצה נקמה, רוצה את אחותי בחזרה. ואם זה לא אפשרי, אז שלא ייקחו לאף אחד אחר את האחות, אף פעם".

בוויכוח הלוהט על עתיד הסכסוך כנראה לא נצליח לשכנע אלה את אלה, ונצטרך לקבל הכרעות בכלים הדמוקרטיים המקובלים.

אבל העתיד שלנו כחברה, כעם, תלוי מאוד ביכולת להכיר בכך שכולנו באותה סירה, ורוצים בכל מאודנו לעשות כל מה שיבטיח שילדינו לא יתרגלו למראה של אוטובוסים מפויחים.