לפני כמה שנים הוזמנתי להופיע בטקס חגיגות ה־40 לעלייה לקרקע של יישוב בשומרון.
הופעות ביהודה ושומרון הן לא אירוע חריג בשבילי. גם המראה של שני גושי הכיסאות שסודרו באולם, ומעבר רחב מפריד ביניהם, לא נראה לי חריג.
שמחתי על המעבר הרחב, שאפשר לי להתקדם לבמה עם הפסנתר החשמלי שלי באין מפריע. רק כשהחל הקהל להתאסף, הבנתי שהנשים יושבות משמאל והגברים מימין. השירים שלי שובצו בין הדוברים, ולכן ניגשתי לאחראית לאירוע ואמרתי לה: "הקשיבי, הפסנתר בצד שמאל. במקום לחצות את האולם בכל פעם שמזמינים אותי, אני אקח כיסא ואשב במרחק מכולן, אבל בצד של הנשים". רכזת התרבות נשאה אלי עיניים עייפות וענתה: "שב איפה שבא לך. אני שונאת את ההפרדה הזאת. רק הכי קיצוניים אצלנו רוצים אותה, וכולנו נכנעים להם".
הוויכוח על הפרדה מגדרית באירועים המיועדים לקהל דתי בלבד הוא ויכוח פנים־דתי והלכתי. כרטיס הכניסה המקנה זכות לדעה בוויכוח הזה הוא לא לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב אלא שמירת שבת. מי שחי תחת האלונקה של עול מצוות זכאי להשתתף בוויכוח ההלכתי. כל השאר, כמוני - יכולים מקסימום לעודד בליבם את רכזת התרבות במאבקה בקיצוניים שמרגיזים אותה, אבל אין לנו זכות להתערב במאבק הזה.
גם למשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר לא היתה זכות כזאת ב־2016, כאשר מנעה מעיריית תל אביב לקיים מופע לקהל הדתי תוך שמירה על הפרדה מגדרית, והתקדים הפסול שהיא יצרה הוא להבנתי כל מה שמבקשים החרדים לשנות.
גם אני לא אוהב את ההגבלות שמחילים באגף החרד"לי של הציונות הדתית על שירת נשים למשל. לא פעם ולא פעמיים יצא לי לוותר על הופעה במגזר, כאשר נשאלתי אם אסכים לוותר על זמרת או נגנית שהיתה חלק מההרכב שלי. אני חושב על הנשים שיצאו בתופים ובמחולות על שפת ים סוף, במדבר שלא היתה בו שום מחיצה, ועל מרים ששרה לה' כי גאה גאה - ולא מבין מה הבעיה שגם הצאצאיות שלהן ישירו, יתופפו וירקדו.
אבל הציבור הדתי בארץ לא עומד כמוני על שפת הנהר היהודי וטובל בו רגל הססנית בחגים, כשאני מנהל את ליל הסדר המשפחתי עם כיפה מזדמנת על הראש. הציבור הדתי שוחה בנהר הזה יום־יום במרוץ השליחים היהודי וההרואי של הדורות. הוא שוחה נגד הזרם הדומיננטי של החילון בעולם המערבי, ובכללו בישראל, ובכך הוא שומר, גם בשבילי, על גרסה חיה של יהדות שומרת תורה ומצוות. זאת לא משימה קלה, ומי שמתמודד איתה זכאי לסדר לעצמו את התנאים שיאפשרו לו להצליח בה, כל עוד הוא לא כופה אותם עלי.
לא כל דבר הופך אותנו לאיראן, כמו שהזדעק השבוע לפיד. ישראל הפלורליסטית היא הדו־קיום העדין שבו יישוב דתי מזמין הופעה של אמן חילוני, וכיכר של עיר חילונית כמו תל אביב מסוגלת פעם בכמה זמן לארח אירוע לקהל הדתי.
כרטיס הכניסה המקנה זכות לדעה בוויכוח הזה אינו לימודי משפטים אלא שמירת שבת. כל השאר, כמוני, יכולים לעודד בליבם את רכזת התרבות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו