בשבת האחרונה ציינו בחברון את פרשת "חיי שרה". שבת חיי שרה היא החג של חברון. בפרשת השבוע של השבת הזו, אנו קוראים בתורה על רכישת שדה המכפלה על ידי אברהם אבינו במטרה לקבור את אשתו, שרה. יותר מ־40 אלף איש עלו לעיר האבות והאימהות כדי לזכור, לשמוח ולחגוג.
בימים ההם, בזמן הזה: בזכות עצמאותנו והשיבה לחברון, אנו זוכים לציין את האירוע ההיסטורי־דתי הזה בשדה המכפלה ממש, ברוב עם והדר. עשרות אלפי החוגגים מציפים את הכבישים בפקקים מבורכים, צובעים בכחול־לבן את רחובותיה של עיר האבות ומחזקים את רוחם של תושבי היישוב היהודי בחברון, אותם מאות שמייצגים מאות אלפים.
בחגיגה הזו, כמו בהרבה חגיגות, לא הכל מושלם. בכל שנה, בין עשרות אלפי המבקרים והחוגגים יש גם קצה פורע. הוא לא חזות הכל, אבל הוא בהחלט פוגם קשות בחגיגה האותנטית הזו. קבוצות השוליים הללו הן כאב ראש גם עבור מארגני האירוע, ובכל שנה אלה שוברים את הראש כיצד לשלוט יותר טוב בנוער שוליים או בתופעות של שתייה וונדליזם. לא צריך להיות איש שמאל או הומניסט גדול כדי להוקיע את התופעות ואת מבצעיהן. השנה היו תופעות מגונות, גם מול ערבים וגם מול חיילי צה"ל עצמם, כולל תקיפת חיילת באלימות. החיילת, אגב, היא עצמה תושבת היישוב היהודי בחברון.
אבל אוי, הפרופורציה. במשך ימים שלמים הדהדו לנו פעילי שמאל קיצוני ועיתונאים מזמרי דברם על "הפוגרום" היהודי בערביי חברון. עם רפרטואר מביך של השוואות היסטוריות מופרכות ומופרעות, הם שמו על כף המאזניים את פרעות תרפ"ט - ולא חדלו עד שהגיעו לליל הבדולח. כן, כן. כמה חוליגנים בחברון - שאגב, לא פצעו קשה ובטח לא הרגו אף אחד, תודה לאל - שווים בעיניהם לאלה שטבחו ורצחו 67 יהודים בדם קר בפרעות תרפ"ט, או לגרמנים נאצים בשנות ה־30 המאוחרות בגרמניה.
חברון, כמו חברון, היא עיר מורכבת. לא סתם הפכה חברון לאתר עלייה לרגל של ארגוני שמאל קיצוני, שבאים במטרה להבאיש את ריחה של ישראל. בחברון, בשונה מכל שאר הערים ביהודה ושומרון, יש רוב תושבים ערבי - אך גם התיישבות יהודית קטנה ואיתנה. היא, אגב, לא התחילה ב־1967, אלא מאות שנים קודם לכן. ההתיישבות המחודשת בחברון, זו שלאחר מלחמת ששת הימים, היא חידוש של ההתיישבות היהודית שנגדעה בדם בפרעות תרפ"ט, 1929. עירו של דוד המלך לא יכולה להיות מיותמת מיהודים, גם אם זה מצריך סידורי ביטחון מיוחדים.
מי שמכיר את התמונה המלאה של חברון יודע שרוב העיר בכלל סגורה ליהודים, "יודן ריין". מי שמכיר את התמונה המלאה של חברון, יודע שברחוב־וחצי שבהם מתגוררים יהודים, יש מאות פיגועים שהערבים מבצעים. מי שרוצה לדעת ולא לעצום עיניים, יגלה שבכל שבוע תוקפים הערבים את חיילי צה"ל שמגינים על המיעוט היהודי שם בצמיגים בוערים, במטעני חבלה, באבנים, בבקבוקי תבערה ומכל הבא ליד.
אבל עבור אותם תועמלנים אנטי־ישראלים, אירועים ספורים של יהודים אלימים הם "פוגרום". בעיניהם, שלושה נרצחים בפיגוע באריאל הם לא פוגרום; פיגועי תופת בירושלים - לא פוגרום; פיגועי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות של יהודים - לא פוגרום; פיגועי דקירה על בסיס שבועי - לא פוגרום. את הפוגרום שהם יצרו במוחם הקודח הם דואגים לתרגם לכל שפה אפשרית, ומפרסמים תחת כל עץ רענן כדי להמשיך להבאיש את ריחה של ישראל. זה כל כך קל: בחוץ יש זאבים שרק מחכים לסחורה הזו, ואלה נותנים להם את ליטרת הבשר האנטי־ישראלית המבוקשת, שמאדירה אותם כמובן לדרגת לוחם זכויות אדם מוסמך. תעשייה של שקרים.
הם ימשיכו לנבוח, השיירה תמשיך לעבור ותיטע עוד שורש ועוד בית, דונם ועז, עוד חיי שרה ועוד חגיגה. שיבת ציון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו