שביתת הרבש"צים: אסור לאבד את הנכס הזה

השבוע פרצה שביתה של רכזי הביטחון היישוביים - רבש"צים. לכאורה עוד שביתה, של מגזר לא גדול במיוחד. אבל רק לכאורה. כדי להבין את השביתה, כדאי להבין קודם את חשיבותם של הרבש"צים במרקם הביטחוני של ישראל.

מיהו רבש"צ? תחת ראשי התיבות של "רכז ביטחון שוטף צבאי", נמצא האדם הכי חשוב בביטחון היישוב והמרחב, יותר מכל גורם צבאי. בניגוד למח"ט או למג"ד, שמתחלפים מדי כמה שנים בהתאם לקידום או לשחרור מהצבא, הרבש"צים נמצאים שם שנים כי זו העבודה שלהם. הרבש"צים הם הזיכרון הארגוני, הזיכרון האזורי, בעלי הידע הרב־תחומי על האזור וכמובן מכירים כל פינה וכל אדם. הם העוגן, עוגן עם נשמה ועם שליחות.

הם אלה שיחנכו מח"טים חדשים, הם אלה שיקפצו לכל אירוע באופן מיידי, הם אלה שצריכים להיות זמינים 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, כי הם עוסקים בביטחון, ובביטחון אין הנחות. הם מנהלים שגרה ומנהלים חירום, יודעים לעבוד עם כוחות הביטחון ועם כוחות ההצלה, מנהלים ומאמנים את כיתת הכוננות של היישוב, שמורכבת ממתנדבים, ומשמשים חיילים לכל דבר כשיש מתיחות שיא, כמו בזמן מבצע בעזה. הרבש"צים, במיוחד ביהודה ושומרון, בעוטף עזה ובגבול לבנון, הם חלק מהותי בהגנה של צבא ההגנה לישראל.

ועכשיו הם שובתים. גם בגלל השכר המבזה והבלתי ייאמן כמעט, אבל גם בגלל המעטפת וחוסר הבית שמדינת ישראל שכחה להעניק להם. לרבש"צים אין אבא ואין אמא, יש להם הרבה אבות ואימהות. יש להם שלושה בוסים: היישוב, הצבא והמועצה, כל אחד מושך לכיוון שלו, עם האינטרסים וההנחיות שלו, כשבתווך אדם אחד. וככה, האנשים הטובים והמסורים האלה נופלים כל הזמן בין הכיסאות ומשלמים מחירים אישיים ומקצועיים גבוהים. הנה דוגמה אחת מני רבות: הגדרת התפקיד של הרבש"צ לפי הצבא היא פעילות ביטחון רק ביישוב עצמו, כשאסור לו לצאת מחוץ ליישוב. בפועל? בכל צמיג בוער על הכביש או תאונה, הצבא הוא שמקפיץ את הרבש"צ כדי שיטפל טיפול ראשוני. ומי ייתן את הגב באירועי החירום האלה? מי יישא באחריות?

הכתובת האמיתית לשינוי היא משרד הביטחון. שם רוקדים טנגו מוזר ומגומגם, ואף שהתקציב מקורו אצלם, ההרגשה היא שיש מאמץ של מערכת הביטחון להתנער מהגוף החשוב הזה שנקרא רבש"צים. בעיניים עצומות לרווחה, הם מסרבים להבין איזה נכס יש להם בידיים, באיזה פיצוח מצוין של מודל אזרחי תומך צבא הם מחזיקים, ואיזה כוח אדם איכותי ואידיאליסטי רתום למשימת הביטחון השוטף. אפילו השם שלהם בסעיף התקציבי הוא "מרכיבי ביטחון", ולא "רכז ביטחון".

וכך, במקום לחבק ולהעצים - מתנערים ומתנכרים, תוך זלזול, התנשאות וניתוק מהשטח; במקום להתייחס אל האנשים המצוינים האלה כאל נכס - מתייחסים אליהם כנטל.

עכשיו הם שובתים שביתת זעקה, ואת הצעקה שלהם כולנו צריכים להשמיע. אם שר הביטחון לא יתעורר מהר, האנשים הטובים האלה יזלגו לו וייעלמו לנו.