בתחרות הזו הציונות מפסידה

מחירי הדירות הפכו מזמן לנטל בלתי אפשרי על אזרחי ישראל. שר האוצר ליברמן הבטיח בתוך כשנה תפנית לטובה. אולם כל המאמצים לשינוי המגמה, כמו הגדלת היצע הקרקעות לבנייה והעלאת הריבית למשכנתאות, אינם יכולים לחולל את המהפכה הנדרשת, באשר הם משמרים את בסיס השיטה שהשתעבדה במלואה לכוחות תחרות השוק.

כדאי להתבונן בגישת מפא"י ובמדיניות של ממשלות בן־גוריון בעשור הראשון למדינה. באותן שנים שילשה ישראל את אוכלוסייתה בקליטת יותר ממיליון עולים. למרות הקשיים הכלכליים הצליחה המדינה להעניק כמעט לכולם קורת גג במחיר שווה לכל נפש. נכון, במקומות רבים הפתרון לא היה מושלם, אבל בכל קנה מידה השוואתי ההישג היה חסר תקדים.

וזה קרה הודות למיצוי קרקע הלאום בשיווק ממשלתי לבנייה רחבת היקף במחיר נמוך. המאמץ הלאומי מומש באמצעות חברות בנייה ממשלתיות כמו סולל בונה, שכמובן לא התעלמו משיקולי רווח והפסד, אבל בבסיסן לא היו חברות למטרות רווח. כיום לא נותר בישראל גוף בנייה אחד שאינו למטרות רווח, זולת "אמנה" הפועלת בעיקר ביו"ש.

במבחן התכלית הלאומית

הנתונים שיכולים לתת מושג קונקרטי על היקפו של עושק הציבור על ידי הממשלה ומוסדותיה הם סך עודפי הגבייה של רשות מקרקעי ישראל - רמ"י - ביחס לתכנון התקציב השנתי. אלא שלמרות חשיבותם הציבורית, המספרים חסויים. שנת 2021 מסתכמת ברמ"י בעודף חסר תקדים של גביית יתר אל מול תכנון התקציב השנתי. בחוק התקציב, בסעיף תכנון עודף הגבייה, נקבע צפי ל־6.25 מיליארד שקלים.

בפועל, עודפי ההכנסה לשנת 2021 עמדו על 21.1 מיליארד שקלים, לפי הערכה מבוססת, ואולי אף יותר. עודפים אלה, בחריגתם המובהקת מבסיס התכנון, הם בעצם כספים שנגבו מהציבור בגין שיווק הקרקע לדיור באמצעות רמ"י. להדגמה פשוטה: מגרש בגבעת אולגה בחדרה המשווק על ידי רמ"י לבניית מגדל בן 60 דירות נמכר במכרז ליזם המציע את המחיר הגבוה ביותר. כאשר מחלקים ל־60 הדירות את הסכום ששילם היזם רק על הקרקע, מתברר כי מחיר הקרקע לדירה אחת, לפני התחלת בנייה, מתקרב למיליון שקלים. תשלומים אלה מסבירים את עודפי הגבייה חסרי התקדים, ובינתיים הציבור משלם ונאנק.

כל עוד תשווק הקרקע באזורים מרכזיים במכרז למרבה במחיר, אין סיכוי לשינוי משמעותי במחירי הדירות. תפנית של ממש מחייבת לשוב להנחות העבודה של ממשלות ישראל מעידן מפא"י.

קשה לסמן את הנקודה המדויקת שבה חלה התפנית ההיסטורית בגישה הלאומית לקרקעות ולבנייה. ייתכן שהשינוי התודעתי במינהל הציבורי בישראל התרחש על רקע המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1985.

מבחינה מנהלית, ראויה לתשומת לב הנקודה בזמן שבה הוכפפו משרדי הממשלה לאגף התקציבים באוצר. מאותו רגע התחוללה מהפכה סמויה: ההיגיון הכלכלי שמייצג משרד האוצר הפך להיגיון הדומיננטי שמכתיב את פעילות כלל משרדי הממשלה: לא עוד שאיפה לתכלית ציונית: לפריסת התיישבות, לפיתוח הפריפריה ולקיבוץ גלויות, אלא השתעבדות למשוואות רווח כלכלי. במבחן התכלית הציונית התוצאה המיידית היא שמחירי הדיור הגבוהים נעשו מכשול להמשך תנופת העלייה. אפילו יהודי ארה"ב מוצאים כיום את יוקר הדיור בישראל כגורם המונע את עלייתם ארצה.

היגיון השוק התחרותי לא פסח על רמ"י. כבעלת רוב הקרקעות במדינת ישראל, וכאחראית לשיווק קרקע למגורים, המירה הרשות את דפוס התנהלותה, והיא פועלת למעשה כספסר בעל מונופול בתחרות השוק החופשי. בתפנית הזו טמונה הסיבה העיקרית לקפיצה במחירי הקרקע, שעלו במאות אחוזים.

זה קורה לא רק באזורי הביקוש בגוש דן, שם ניתן להצדיק את תחרות השוק, אלא גם במרחב הכפרי בספר וגם בערי הפריפריה. מגרש בקיבוץ גונן בצפון משווק לאחרונה על ידי רמ"י במחיר של יותר מ־800 אלף שקלים, ובכרמיאל שווקו השנה 22 מגרשים לבניית דו־משפחתיים צמודי קרקע במחיר של 1.2 מיליון שקלים לכל מגרש.

פה זה לא אמריקה

אף לא אחת מכל מדינות המערב מחויבת כמו מדינת ישראל למאבק מתמשך על ריבונותה במרחבי הפריפריה. נכון שחלוצים אמריקנים, ביוזמתם, הרחיבו את תחומה של ארה"ב אל גבולותיה המוכרים כיום, אלא ששם המאבק חלף, ואילו בארץ ישראל המאבק על אחיזה ריבונית במרחב הולך ומתעצם. במורשת הכלכלית השמרנית של הרפובליקנים בארה"ב אין רגישות לשאלה אם במגמות השוק חבל ארץ שלם - למשל, דטרויט - ישקע וייהפך לעיר רפאים. במשוואת הביטחון הלאומי האמריקני אין לכך משמעות קריטית. כאן בדיוק טמון ההבדל המהותי בין ישראל לבין ארה"ב.

איני סוציאליסט שמתעלם מהשיעור החשוב שלימדה את האנושות כלכלתה הכושלת של בריה"מ. אולם אני טוען לגישת ביניים, המכילה באיזון מחושב גם את היתרונות הכלכליים של תחרות השוק החופשי וגם את יתרונותיה של מעורבות המדינה בקבלת אחריות ביצועית לפעולה בנושאים המבטאים אינטרסים לאומיים ראשונים במעלה.

מדינת ישראל כמדינה יהודית היא תופעה ייחודית, הנדרשת למבנים ארגוניים ייחודיים ולשיטות פעולה ייחודיות. דומיננטיות בלתי מרוסנת של גישת תחרות שוק חופשי היא שמחוללת את מצוקת הדיור. היא פוגעת בעתיד הדור הצעיר. משעבדת אותו למשכנתא בלתי אפשרית, מעצימה פערים, מעודדת ירידה מהארץ וחוסמת עלייה. כל זה הרה אסון עבור מדינת ישראל.

המאבק לירושת חבלי מולדת בגליל, בנגב וביו"ש זקוק לתנופת התיישבות חדשה, וזו אינה יכולה להתנהל רק על בסיס כוחות השוק בהיגיון עסקי־נדל"ני. בימי חשבון נפש ותשובה, ראוי להנהגת המדינה לשוב אל נקודת הבראשית הציונית.