כולם עוסקים בטבלת השכר של המורים, השיח מתייחס להסכם החדש כאל זכייה בלוטו.
אך בחגיגות המוזרות של הסכם הכניעה שכחו שמערכת החינוך אינה הכספומט של ארגוני המורים, אלא מערכת שתפקידה לספק לציבור מוצר בסיסי וחיוני: חינוך.
בשום מקום בהסכם לא כתוב שהמורים יפעלו להעלאת רמת האנגלית והמתמטיקה של תלמידי ישראל. בעצם, המורים לא מתחייבים לדבר בהסכם, רק המדינה מתחייבת לתת, ולא מעט: 5 מיליארד שקלים ללא שום תמורה.
זה כסף שיוצא מהכיס שלנו ישירות לכיסים של חברי אחד הוועדים החזקים בישראל.
מערכת החינוך בישראל כבר מוצפת בכסף, ההוצאה הלאומית על חינוך היא גבוהה, והשכר הממוצע של מורים תואם את הממוצע ב־OECD. הבעיות במערכת החינוך, שההסכם כמובן לא נגע בהן, הן איכות ההוראה, פערים בין מורים, העדפת הוותק, היעדר האפשרות לפטר מורים גרועים והיעדר גמישות פדגוגית וניהולית.
תופעת הוותק ואיסור פיטורי מורים חמורה בהרבה מתג המחיר הכלכלי שאנחנו מצמידים להסכם. המורים הוותיקים, אלה שנמצאים במערכת רק מכוח הזמן והיעדר האופציות בחוץ, הם אלה שאחראים לרמה הלימודית הירודה של תלמידי ישראל, שלא סתם נכשלים במבחני פיזה; הם מוכשלים על ידי הרשלנות והיעדר הכישורים של אלה שמקבלים את חלק הארי של תקציב החינוך בישראל.
מורים חדשים, מדהימים, משכילים ומלאי מוטיבציה ככל שיהיו לא יוכלו להתמודד עם אלה הגוררים את המערכת מטה, תוך שהם מתחבאים מאחורי הוותק והקביעות שלהם.
שום תוספת שכר למורה חדש לא תעצים את איכות ההוראה, אם הממוצע ימשיך לרדת בגלל אלה שלא ניתן לפטר. ללא רפורמה מעמיקה הטובים ימשיכו לעזוב, ובריחת המוחות מתוך המערכת תימשך.
בחסות הסכם הכניעה אנחנו נמשיך לשלוח בשנים הקרובות את ילדינו למערכת שלא מסוגלת להכין את הילדים לעולם התחרותי והגלובלי, אנחנו נמשיך ללמד אותם אנגלית מהנטפליקס וחשבון ממורים פרטיים.
מערכת החינוך תמשיך להיות לא מסונכרנת לשבוע העבודה, תלמידים ימשיכו ללמוד בשישי רק כדי שלמורים יהיה יום סידורים באמצע השבוע, העלות של החופשים הארוכים הלא מסונכרנים תמשיך לעלות לנו עשרות מיליארדים.
אפשר, אגב, גם ללמוד על ההסכם מהמברכים עליו: מצד אחד, מירי רגב, נציגת הוועדים הגדולים והחסם העיקרי בליכוד למימוש המדיניות הכלכלית הראויה של המפלגה, ומצד שני זהבה גלאון, נציגת השמאל הקיצוני ביותר במערכת הפוליטית הישראלית. ההסכם מוכיח שישראל היא מדינת כל ועדיה, שבה הסחטן והבריון שמתחבא מאחורי חוק הסכמים קיבוציים גורף את כל הקופה.
רק השבוע ועד משרד החוץ, למשל, ניסה לשבש את טיסתו של ראש הממשלה לפיד וכופף את האינטרס הלאומי של ישראל לבצע הכסף. ברכבת הקלה בתל אביב הוקם ועד עובדים הסתדרותי עוד לפני שהתחילו לעבוד.
כאן המחיר יהיה תדירות ואמינות נמוכות, קרונות צפופים ושירות גרוע, בשם בצע הכסף ההסתדרותי.
בנתב"ג הוועד מסרב לקלוט עובדים, שוב בשם בצע הכסף, אז מה אם התורים יתארכו.
מדינת ישראל חייבת לשנות גישה, להבין שתפקיד המדינה אינו להיות כספומט של ועדים חזקים, אלא להיות ספק של שירותים איכותיים לאזרחים. את שינוי הגישה ניתן לעשות רק דרך הבחירות לכנסת.
הבוחר שמעוניין בשירות ממשלתי איכותי - בין שבחינוך ובין שבבריאות, ברווחה, בתור בנתב"ג או בדואר - חייב לדרוש ממפלגתו רפורמה ביחסי העבודה.
עלינו לדרוש איסור שביתה בשירותים חיוניים ובוררות חובה במקום כוחנות ודורסנות; עלינו לדרוש שקיפות, דמוקרטיה וחופש מהתאגדות במקומות העבודה; ובעיקר עלינו לדרוש לשים את האזרח, לא את הוועד, במרכז קבלת ההחלטות בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו