השבוע הכריז יו"ר ועדת החוקה, ח"כ גלעד קריב, על ביטול מצב החירום שהוכרז בעקבות התפרצות הקורונה. נראה שטרם התחלנו להבין מה השנתיים הללו שינו בחיינו, והמחקרים בנושא עתידים לשפוך אור על הטלטלות שאירעו בכל כך הרבה תחומים: הציבורי והאישי, הכלכלי והרווחתי, החברתי והנפשי.
ובכל זאת, המחלוקת הערכית שמלווה אותנו מיום הטלת ההגבלות הראשונות (עד עשרה אנשים בחדר, זוכרים?) הוכרעה כבר מזמן: הציבור הישראלי, למעט שוליים סהרוריים וצעקניים, מוכן לנקוט צעדים מרחיקי לכת אם הוא משוכנע שמדובר בהגנה על חיי אדם. הוא הצביע ברגליים (ובכיסוי האף והפה) על כך שהוא לא מוכן לקבל את המוות מקורונה כגזירת גורל.
ועכשיו כשהקורונה רשמית מאחורינו, זה הזמן להיזכר שיש בעולם עוד כמה תופעות, קטלניות ונוראיות לא פחות, שאפשר למנוע באמצעות קצת תשומת לב והקפדה על כללים, ובראשן: הקטל בכבישים.
הסטטיסטיקה הכואבת של הרוג אחד כמעט בכל יום - שהיא גם יקרה מאוד לקופת המדינה - היא שקופה לחלוטין. הקטל בדרכים זוכה לעיסוק ציבורי משמעותי רק כשקורה אירוע חריג שמצליח לדגדג קצת את סף הרגישות הגבוה שלנו. מאות משפחות בשנה הולכות לחוות אובדן מחריד; אלפי אנשים בשנה הולכים להיפצע ולאבד לכל החיים חלק מהתפקודים היומיומיים שלהם; יותר מ־30 ילדים בשנה - כיתה שלמה! - הולכים למות. ובניגוד להתגייסות הציבורית למאבק בקורונה - ככל שמדובר בתאונות דרכים, אנחנו משליכים את יהבנו על הממשלה, על התשתיות, על המשטרה - וממשיכים לצקצק כשהרדיו מודיע על עוד תאונה קטלנית.
אין ספק שיש בעיות חמורות בחלק מהכבישים, הכל נכון. מצבן של תשתיות התחבורה בארץ לא מעורר גאווה. אבל יסלחו לי כולם, הסיבה המרכזית למקומות הראשונים שאנחנו קוטפים בכל מדדי ההרוגים והפצועים בתאונות היא הגורם האנושי, או במילים פחות יפות: אנחנו נוסעים כמו חמורים. תרבות הנהיגה הישראלית היא אגרסיבית, אגואיסטית ומסוכנת, שמשאירה מעט מאוד שולי טעות. זה נכון שבחברה הערבית נוהגים גרוע יותר מבחברה היהודית, וגם מתים יותר, אבל הבעיה היא לחלוטין קולקטיבית: אנחנו עוקפים וצופרים, נצמדים ומצפצפים, מתנהלים כאילו הכביש נועד לשרת רק אותנו ושאר המכוניות שבמקרה נמצאות בו צריכות להיזהר שלא להפריע - וזה לפני שהתחלנו לדבר על מפגע הקורקינטים.
במשך שנתיים גרתי בעיר השנייה בגודלה בשבדיה, במרכז העיר. בצומת שמעל לבית שלי נפגשו נתיב אופניים, נתיב רכבת קלה, נתיב תחבורה ציבורית, נתיב מכוניות ושביל להולכי רגל. מעולם לא נאלצתי לצפור שם ומעולם לא צפרו לי שם, לא היתה לי שם כמעט־תאונה ולא חזיתי בכמעט־תאונה. הנוסחה לצומת רגוע היא לא נוסחת קסם, אלא שילוב פשוט: סבלנות, איטיות והתחשבות. עכשיו כשהתפנינו מהדאגה לחולי הקורונה, אפשר להחליט שהחיים עדיין חשובים לנו, גם בתחומים אפורים יותר, ושאנחנו מוכנים להתאמץ קצת יותר כדי לחסוך כל כך הרבה מוות וסבל. מי שרוצה תחבורה כמו באירופה, כדאי שיתחיל לנהוג כמו באירופה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו