אחד הביטויים המרהיבים בעברית העכשווית הוא המילה "בקטע". לא משנה מה אמרתם עד לנקודה. תמיד אפשר להוסיף אחריה "בקטע טוב" או "בקטע רע", ולהפוך הכל על פניו בקטע רטרואקטיבי.
"בקטע" הוא גיבור־על של השפה. אין גבול ליכולת ההיפוך של "בקטע". כולנו שמענו כבר על "בלתי נסבלת, בקטע טוב", "גאון, בקטע רע", "שונא אותך, בקטע טוב" וגם "איכותי בקטע מגעיל".
כוח העל של "בקטע" מאפשר נסיגה מהירה ואלגנטית ממצבים מביכים שנחשבו בעבר חסרי מוצא. בילדותי, מה חבל, לא היתה לנו האפשרות הנהדרת הזאת. אם ישבת על הברזלים עם מושיקו, נניח, ופלטת משהו אומלל ובלתי נסלח כמו "זאתי חתיכת בהמה גסה, אני אומר לך", לא עמד בפניך שום פתרון מילוט בדמות התוספת "בקטע טוב, כן?", שהיתה יכולה להציל את המצב ברגע שהתברר שמדובר באחותו, באמו או באהובתו הנסתרת של אותו מושיקו.
אני מזכיר זאת מכמה סיבות: א' - שימוש יתר בלהטוט של "בקטע" עשוי לעורר געגועים לשפה הפשוטה והישירה של פעם. ב' - כי כנסת ישראל מתכנסת שוב, וכל הסימנים מעידים שגם הפעם לא יהיה משעמם. השאלה היא באיזה קטע.
איש מחברי הכנסת השבים מהפגרה לא שאל אותי כמובן. ובכל זאת, הייתי רוצה לייעץ, אולי גם לאחל לכולם שישאפו להיות פרלמנטרים מהסוג של אילן גילאון ז"ל, שנפטר ממש לקראת תום הפגרה. או מהסוג של אורי אורבך ז"ל, שהיה חבר בלב ובנפש של גילאון, למרות המחלוקות וכל זה.
בניגוד לכמה חברי כנסת שמצליחים לעבור ממפלגה למפלגה ועדיין לא להיות אהודים על אף אחת מהן, אורבך וגילאון לבשו לאורך כל הקריירה הפוליטית את מדיה של אותה קבוצה, ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, הותירו סימפתיה עמוקה גם בלב יריביהם המרים. בחלק מהמקרים אפילו אהבה.
ואני יודע שהרבה חכמולוגים מנסים לטעון שסימפתיה היא לא סימן רציני ולא ערך, ולא באנו לעולם כדי להתחבב. אבל חייבים להעיר שספרות החוכמה היהודית תמיד העריכה עמוקות מה שהיא כינתה "למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" או להיות "חביב על הבריות". בקטע טוב, כמובן. הנוסחים האלה מופיעים במקורות יותר מדי פעמים מכדי שנוכל לזלזל בתכונה הזאת, שמאפשרת לאנשים להתחבב ולמצוא חן גם בעיני מי שלא מסכים עם דעתם.
לפני שאספר משהו קטן על אילן גילאון ז"ל, אני חייב לומר מילה על התגובות להודעה על מותו. שהרי הן לא הסתפקו בהבעת צער גנרי, מתובל בשתיים־שלוש קלישאות מתבקשות. הן הביעו אהבה. וחוסר. וגעגוע. פה ושם נעשה שימוש במילה הכי יפה בשפת היידיש: "מענטש". מילה, שאם לא נתעשת במהרה, בקרוב מאוד נמצא את עצמנו מנסים לתרגם אותה לדור שלא ידע.
ואם לא נמהר להתעשת, הם לא יידעו לא רק את אוצר המילים הבלויות ההן שיש להן ריח של זִקנה, אלא גם את הערכים הפשוטים שמאחוריהן. ערכים שחייבים לשמור על נעורי נצח. כי נדמה לי שעם כל הגמישות האקרובטית שבעולם, אי אפשר להגיד "מענטש, בקטע רע".
התגובות עם מותו של גילאון, אני מבקש לומר, היו מכאיבות. כי בעולם ישראלי מתוקן, כך בדיוק היינו אמורים להיפרד מכל אישיות שצבעה את חיינו. זוהי קשת הרגשות שאובדן של קולגה, ידיד או דמות היתה אמור לחלץ מתוכנו. העובדה שגילאון היה תופעה נדירה כל כך היא מכאיבה ומצערת. ולא, היא לא גזירת גורל.
אנשים קונים בחייהם ובבחירותיהם את המקום שהם יתפסו בלבבות. או כמו שאומרים ביהודית: "טוב שם משמן טוב". גילאון האהוב והחבוב זכה ביושר במילים הנהדרות והכנות שהורעפו עליו עם לכתו (הוא, מן הסתם, היה מעיר הערה עוקצנית ומאוד לא תקינה פוליטית על הבחירה להשתמש במילה "לכתו" בנוגע לאדם שסבל כל חייו מהעניין הזה).
• • •
וכעת לפינתנו "המנוח ואני", שאין ממנה מנוס: לפני שנים, כשגילאון היה ח"כ די חדש, הנחיתי תוכנית נוער בטלוויזיה החינוכית בשם "מישהו דיבר". בכל פעם בחרנו "דיבר" מעשרת הדיברות או מפרקי אבות, ופתחנו אותו מול בני נוער ואורחים באולפן.
אם אני זוכר נכון, גילאון התארח בתוכנית שבה עסקנו ב"דע מניין באת". ואולי סתם גלשנו לשאלה הנצחית איך אדם, ודווקא זה שצובר הצלחה ומעמד, שומר על עצמו, על המצפן והמצפון. ממש לקראת סוף התוכנית שאלתי אותו, איך הוא יכול להיות בטוח שעם השנים הוא לא יגדל עור עבה ויהפוך לפוליטיקאי ציני ומושחת כמו שקורה לרבים.
גילאון לא חשב פעמיים, משך בכוח למעלה את מכנסיו והראה לנו, ולצופים, ששני הגרביים שהוא גורב הם בצבע שונה. אבל ממש שונה. בקטע של אדום וירוק. גילאון חגג את הרגע. "זה מה שאני עושה", הוא הריע בחצי החיוך הצרוד והמקסים שלו. "שבכל פעם שיעלה לי לראש האתה יודע מה, אני אמשוך קצת את המכנסיים, אראה את הגרביים ואגיד לעצמי, אל תשכח מי אתה. אתה אילן הקטן והשלומפר מאשדוד".
מיותר לציין שכולנו נשבינו בקסמו. לא מיותר לציין ששנים לאחר מכן זה לא עבר לנו. מובן שכמי שכבר ראה דבר או שניים, משהו בתוכי חשד שיש פה פוליטיקאי שטומן לנו גימיק. אבל פעם אחר פעם לאורך השנים נאלצתי להודות שלא, ושזה היה הכי אמיתי שלו. שסיפור הגרביים הוא אילן גילאון בכבודו ובעצמו. האיש שלצד היותו פעיל מרכזי בסצנה של השמאל הישראלי החדש, הוא גם סוג של דמות בסיפור חסידי ישן.
מה שחיזק את הדימוי היו צנצנות הריבה הביתיות שהוא היה רוקח באהבה ומחלק כתשורות ידידות לכל מי שזכה בחיבתו. על הצנצנת שאני זכיתי לקבל פעם התנוססה מדבקה, ועליה בכתב יד המילים הכי לא מתחכמות בעולם: "ריבה שהיא טובה". צירוף מילים מקורי וממס לב, ששב וצבט אותי עם הידיעה על מותו.
שתי הערות
א. מזמן לא היה כאן קמפיין מגוחך, פרנואידי ומעוות כמו הניסיון לטעון שהוויתור על מופע הזיקוקים בערב יום העצמאות פגם בשמחת החג, ואפילו חתר בכוונה לפגום בה. נכון, פעם נהנינו מאוד מזיקוקים. אבל ברגע שהבנו כמה צער זה גורם, ההנאה עצמה נעכרה. אגב, פעם נהנינו מאוד גם להבעיר אזבסט במדורות ל"ג בעומר. נהנינו לראות אריות ופילים בקרקס, והמורים שלי ביסודי נהנו מאוד לעשן תוך כדי שיעור ולאפר את סיגריות ה"אסקוט" המצחינות שלהם במרזב הגירים שבתחתית הלוח. אני מבין שבשם הוויכוח הפוליטי צפוי בקרוב געגוע המוני לכל החבילה הזאת.
ב. לפני כמה שבועות התפרסם ברשתות סרטון שבו השתוללה חבורת צעירים ערבים על שבילי קיבוץ כפר מסריק. הם לא באו בטוב ולא באו להתארח. הם הדהירו את עגלות הסוסים שלהם על המדשאות, בכוונה גלויה לעורר מהומה, להכניס אצבע בעין ולהבהיר שבדו־קיום המקומי העקום, כבוד והתחשבות הם עניין חד־סטרי.
הניסיון מלמד שבכל פעם שאירועים "קטנים" כאלה עוברים בהכלה ובשתיקה, כבר למחרת נשפך דם. אבל אנחנו ממשיכים להתעלם מהניסיון. יום אחד ניאלץ להבין שבשכונה שלנו, מי שמוחל על כבודו לא נחשב לאציל נפש אלא לעלוב נפש. השאלה היחידה היא כמה גבוה יהיה שכר הלימוד שנשלם על ההבנה המאוחרת הזאת.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו