הקרב על גוש השמאל: גנץ קורץ לחרדים, לפיד למי שכינה ה"זועבי'ס"

במערכת הפוליטית מקובלת כרגע על כולם הנחת יסוד אחת - זהו זמן של מספרים. מתמטיקה טהורה של אצבעות הדרושות במליאת הכנסת כדי להשביע ממשלה לאחר הבחירות הבאות.

כבר עכשיו עומדים סביב מיטתה של הגווייה המהלכת הנקראת ממשלת לפיד־בנט כלל מרכיביה, ומנסים לפענח מהו העיתוי הנכון לנתק אותה מהמכשירים בדרך שלא תהפוך אותם לאבלים.

בשבועות האחרונים, ובעיקר לאחר פרישתה מהקואליציה של ח"כ עידית סילמן והמרד הערבי שעליו הכריזה רע"מ, מתנהלים מפגשים מסוגים שונים עם סוקרים ויועצים אסטרטגיים, ועם חברי כנסת המחפשים את דרכם למפלגות שיכולות להבטיח להם את המשך העסקתם כנבחרי ציבור גם בקדנציה הבאה.

בצד הימני של המפה הדברים נראים ברורים. גוש נתניהו, אם לא נקום לבוקר מפתיע של שינוי לא צפוי בדמות עסקת טיעון, ימשיך בדרכו הנוכחית. אפשר לסכם אותה במשפט - זה נהנה וזה לא חסר. הליכוד, יהדות התורה, הציונות הדתית וש"ס, כולן מתואמות ושומרות על מספרים יציבים, ואף משופרים מעט ביחס לבחירות האחרונות.

בצד זה, ייתכן שיקומו מפלגה או שתיים חדשות מתוך כוונה לגרוף קולות על חשבון כחול לבן, ימינה ותקווה חדשה. אולם הקרב יהיה פנימי, לא על חשבון המפלגות הקיימות. בצד הימני ברורה זהותו של מנהיג המחנה - ראש מפלגת הליכוד יהיה המועמד לראשות הממשלה.

בלהט המהומות האחרונות צרמה דווקא שתיקתה של מפלגת תקווה חדשה, שנראית כמי שלא מעוררת עניין. בטרם תוכרז כנעדרת, ניתן לשמוע מעת לעת קולות חלשים של אי־שביעות רצון חברים במפלגה, לאור התנהלות יושב הראש סער ומיקומה הקבוע מתחת לאחוז החסימה בסקרים. מקורות פוליטיים מסבירים את השתיקה ברצונו של סער לגבש עסקת טיעון לנתניהו, כזו שתחזיר אותו ואת תקווה חדשה למרכז השיח הימני, ואולי לבית חדש בימין או עם הליכוד ביום שאחרי נתניהו.

משחיזים סכינים

הדרבי האמיתי מתרחש בתוך השמאל פנימה. הקרב המתנהל מאחורי הקלעים על התואר "מנהיג גוש השמאל" הוא יצרי וסוער ויכריע במידה רבה כיצד תיראה הממשלה הבאה, בין שבראשות מנהיג השמאל ובין שבראשות מנהיג הימין. ראשי הגוש אמנם נהנים להתקשט במילים כ"שינוי" ו"אחדות", אך במציאות מושחזות הסכינים הפוליטיות, הרגשות המציאותיים יותר נוגעים בתיעוב של ממש.

בסיטואציה הפוליטית הזו מוטלת החובה על גנץ ולפיד ליצור בריתות חדשות ולהוכיח שהם מסוגלים לגייס את האצבעות הדרושות. גנץ בחר בנתיב של חבירה לגורמים בגוש הימין. הוא נפגש עם גורמים חרדיים, מתראיין בכלי תקשורת חרדיים, ואפילו בערוץ 14, תוך קריצה לקהל בוחרים חדש, ומבדל עצמו מהקו האנטי־חרדי של ממשלת הפיוס.

בתחום הקניבליזציה הפנימית שואף גנץ לכווץ את מפלגת העבודה. בניגוד לבחירות הקודמות, שבהן השכיל גוש השמאל שלא לדרדר אף אחת ממפלגותיו אל מתחת לאחוז החסימה, הפעם יישלפו הקשיות הן מצד כחול לבן והן מצד יש עתיד. גנץ לא חיכה לקמפיין והתחיל את מסע השתייה כבר עכשיו. בין היתר, תמך במינויו של עמיר פרץ, שלו עדיין קשרים ענפים והשפעה במפלגת העבודה, ליו"ר התעשייה האווירית. גם איילת שקד עשויה למצוא עצמה בכחול לבן - פעם הבטחה ימנית לראשות הממשלה, וכיום פעילה פוליטית בדרבי הכלל־שמאלני.

ביש עתיד בחרו בנתיב הפונה יותר שמאלה, לאור התיעוב החרדי כלפי יאיר לפיד ושותפו לברית נוקדים־רמת אביב, אביגדור ליברמן, ושנאת החרדים המפעפעת בתוך המפלגה. בתחילה לפיד צירף את נפתלי בנט ומתן כהנא לחיזוק האגף המרכזי, שמאלי, דתי. כיום הוא פונה עמוק אל חיק השמאל הישראלי, מחזר אחר מי שכינה "הזועבי'ס" וקורץ למרצ, שנהנית כעת ממנעמי השלטון.

גנץ ולפיד יודעים שמעשה הנס שקרה להם עם הרכבת הממשלה הנוכחית בצירופם של 13 אצבעות אנשי ימין, לא יחזור על עצמו בסיבוב הבא. הם יאלצו להמציא לשון מאזניים חדשה או לחבור לאחת כזו ובקרב הזה הכל יהיה כשר, כולל הבטחות בחירות ושינויים אידיאולוגיים. ספק אם יוכל הבוז שרוחשים השניים זה לזה להישאר מתחת לפני השטח. דבר אחד ברור ניתן להגיד כבר עכשיו: הדרבי יוכרע לכאן או לכאן רק בדקה ה־90. מערכת הבחירות הבאה תהיה על שני נושאים מרכזיים - זהותה היהודית של מדינת ישראל והיחס למערכת המשפט. בדרבי השמאל הזה הקורבנות והוויתורים יהיו כאלה, שהשניים שיצאו לדרבי לא בטוח שיסיימו יחד.