בכל פעם שמופצת התבטאות עכשווית או נושנה של פוליטיקאי או מועמד ערבי ביחס לקהילת הלהט"ב, פורצת סערה. כך היה לאחרונה עם ח"כ אחמד טיבי, וכך קרה השבוע לג'ידא רינאווי־זועבי, המועמדת ברשימת מרצ, שבסך הכל אמרה "אתחשב ברגשות של החברה שלי בהצבעה על נושאים הקשורים לקהילה הלהט"בית" בראיון לסעיד חסנין מ"כל אל־ערב".
רינאווי־זועבי אינה הומופובית חשוכה. כמו הח"כים הערבים, שמרביתם מנהלים אורח חיים חילוני מבלי להיות אנטי־דתיים, היא אינה ששה להפנות עורף לציבור שאותו היא מייצגת, השמרני ברובו. גם אם היא מזדהה עם הדרישה לסובלנות ולשוויון, היא יודעת יותר טוב מכל אושיית רשת תל־אביבית זועמת איך ומתי נכון להעלות את הנושא לסדר היום בחברה שממנה היא מגיעה.
העליהום עליה, ועל טיבי לפניה, והצהרות הזעם מטעם מובילי דעה בשמאל היהודי, משקפים לא רק חוסר רגישות באשר למיצובם הפוליטי־חברתי המורכב של הפוליטיקאים הערבים, אלא גם מסייעים להפיץ דימוי שטוח של החברה הערבית. התופעה אינה "מוכחשת" בחברה הערבית. להפך. אחד המשוררים הבולטים בהיסטוריה של השירה והספרות הערבית, אבו נואס, כתב עשרות סיפורים ושירים שבהם הצהיר על חיבתו לגברים והתגאה בכך. נכון שבחברה הערבית ישנם מוקדים של שמרנות ואף הומופוביה (בדיוק כמו בחברה היהודית), ולעיתים אלימות. אבל המודרניזציה והישראליזציה לא פוסחות על החברה הערבית. מתחת לשכבת הרטוריקה של חלק ממנהיגי הציבור, יש לא מעט ערבים בישראל המנהלים אורח חיים גאה ופתוח, ואחדים אף נעשו לדמויות ידועות ומכובדות: אנשי תרבות, כלכלה ומשפט.
אין פלא שפוליטיקאים ערבים חשים מבוכה כשהם נדרשים להתייחס לסוגיה. פערי הציפיות שבין שתי קבוצות ההשתייכות שלהם - מצד אחד החברה הערבית, ומצד שני השותפים הפוליטיים בשמאל - מעמידים אותם בפני דילמה. אם אפילו אנשי חד"ש ובל"ד - ליברליים, מובילי מאבק זכויות הפרט, תומכים בהפרדת הדת מהמדינה - לא פוצחים בנאומי תמיכה בזכויות להט"ב, זה לא מפני שהם עוינים את הקהילה, אלא מפני שהם מעוניינים להפגין התחשבות בציבור ששלח אותם לכנסת. נכון, מצופה מהם להוביל ולא להיות מובלים, אבל הם נמצאים בין הפטיש לסדן; בין הצורך להביע מסרים חד־משמעיים, במיוחד בעברית, לבין התחשבות ברגשות בוחריהם, בחלקם הגדול שמרנים ובעלי זיקה לערכי הדת והמשפחה - הרואים בהם את נציגיהם כקבוצת מיעוט.
צוב שדווקא השמאל, הדוגל בפלורליזם, מעמיד את שותפיו הערבים, החלשים ממילא, עם הגב לקיר, במקום לגלות רגישות ולהכיל את המורכבות. לא יזיק לשמאל היהודי ללמוד מהח"כים הערבים איך לקדם שינוי מתוך כבוד לעמם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו