הנתונים העגומים שהציג המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס לשקיעת האמון הציבורי במערכת המשפט, לא נתפסו בשמאל, חלילה, כסימן למיאוס הגובר מהמעורבות והפוליטיזציה של בית המשפט, אלא כתוצר של מתקפה. "שפכו חמתכם על בתי המשפט", צייצה שלי יחימוביץ', "הסיתו נגד היועמ"ש, המציאו עלילות כזב מרושעות על הפרקליטות, ואחר כך קראו למערכת המשפט לעשות חשבון נפש".
יחימוביץ' לא לבד בשימוש הרטורי בטקטיקה של הסטת ביקורת ממושאיה (בית המשפט) למבקרים. אבל כשזה בא ממנה, כמנהיגה ודוברת נמרצת כל כך של הסוציאל־דמוקרטיה בישראל, קשה שלא להתפלא. אני מדלג מעל הדה־הומניזציה של ציבורים שלמים - רוב הציבור, למעשה - שנתפסים, במשתמע, כקולטנים פאסיביים של "הסתה" ו"עלילות כזב", וכמי שעמדתם הביקורתית לגבי מוקד כוח לא גובשה כתוצאה מקריאת מציאות, אלא כפועל יוצא של שטיפת מוח.
זה בוודאי לא חדש, אלא שבזמן שהצבענו פעם אחר פעם על סימונם של קהלים גדולים בימין כ"עדר" ועסקנו בתביעת עלבונם, עברו בשמאל לתחנה הרטורית הבאה: דה־לגיטימציה אגרסיבית ביחס לכל צורה של שיח ביקורתי מימין. כל ביקורת מימין על מוסדות ומנגנונים - מתויגת מייד, וביעילות, כהסתה נגדם. כל הצבעה של הימין על דפוסים של פערים והדרה - מגונה כסכסוך ופילוג. כל שיח ימני על רבדים של גזענות - מוקע כשיסוי אחים וליבוי השסע.
כשביקורת וחשדנות ביחס לקשרי הון־שלטון־משפט עובדות, למשל, נגד טייקונים ובעלי הון, אז אין דבר מרגש ונשגב יותר מלשרטט את מפות האינטרסים הסמויים ולצפות שוב ב"שיטת השקשוקה". אולם כשהחשדנות האזרחית שואלת איך מנגנונים עובדים במחשכים לשימור אינטרסים של מוקדי כוח בלתי־שקופים ולא־יציגים, כמו אקדמיה או פרקליטות, מדובר בהפצת קונספירציות על הדיפ־סטייט.
כל עוד השיח המזרחי יכול להיות מתועל לטיפוח נרטיב פוסט־ציוני על אוריינטליזם וקולוניאליזם יהודי, וכל עוד הוא מקפל בתוכו קריאה לפירוק המדינה היהודית או לסולידריות מזרחית־פלשתינית - דפי המוספים מתמלאים במסות ובשירים המגוללים את קורות הקיפוח, ההתעמרות וההתנשאות האשכנזו־ממסדית. אבל כששיח ביקורתי־מזרחי מוביל במקרה למסקנה ההפוכה, שאולי הימין מציע למזרחים חלופה תרבותית־חברתית־כלכלית עדיפה - מואשם הדובר בליבוי מתחים ובסכסכנות לצרכים פוליטיים.
הדפוס הזה מוכר מהספרות המרקסיסטית: הבורגנות, אויבת המהפכה, מואשמת בדיכוי מנטלי של התודעה המהפכנית, דרך סימונם של אינטלקטואלים ביקורתיים כאיום על הסולידריות והסדר החברתי. זו מהותו של שיח ריאקציונרי.
כך צריך להבין את הציוץ המשונה של יחימוביץ', או את ההתנפלות הלינצ'אית על אבישי בן חיים ועל גדי טאוב, שני אינטלקטואלים אמיצים החושפים יחסי כוח ומניפולציות תודעתיות של מוקדי עוצמה, בדיוק כפי שמצופה מאינטלקטואלים לעשות, אך מסומנים כאנטי־אינטלקטואלים המסכנים את שלמותנו הרוחנית. זו לא רק פשיטת רגל אינטלקטואלית, זו אינדיקציה לכך שהשמאל הפך מתנועה שוחרת שינוי, לחברת האבטחה של מנגנוני הכוח הממוסדים. זו אחת המשמעויות של המושג "שומרי סף", אגב, בתיאוריה המרקסיסטית.
