לנגד עינינו מתחולל משבר בארה"ב. אין לדעת כרגע איך הוא "ייפתר", אבל יש לו ממדים מבניים שאינם משתנים מיממה ליממה, ודווקא עכשיו חשוב להתבונן בהם.
השיח הפוליטי התנוון. האמריקנים איבדו אמון הדדי ואיבדו שפה משותפת. מצד אחד התגברה מאוד צנזורה עם עונשים חברתיים בצידה, המתירה לחשוב ולהביע רק מחשבות "נכונות פוליטית" ויוצרת תקשורת שאינה אלא תעמולה. זו הקצנה מדכאת של יסוד עמוק של קונפורמיזם המאפיין את אמריקה הדמוקרטית משנות התהוותה, כמו שהראה ההיסטוריון והוגה הדעות הצרפתי הליברלי אלכסיס דה טוקוויל כבר בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־19.
מצד אחר התייצב טראמפ, ובבואו לשבור את האחידות המחשבתית שמולו, נדרש לפטפטנות גסת רוח בלתי פוסקת, שאינה מצליחה לשבור את חומת הצנזורה, אלא דווקא מספקת לה תחמושת. לזכותו ייאמר שכדי להישמע, הוא חייב להרים את קולו. מי שרוצה לשבור את השיח השתלטני, חייב להתעלם מ"כללי הנימוס". לכן הוא מועד להידרדר לשיח תוקפני, המשקף מצידו את האלימות ה"מכובדת" של הצד האחר. רבים מהנמצאים בתווך, בין המתגוששים, נותרים נבוכים. רק בלב חצוי הם "מתפקדים" לצד זה או אחר. התוצאה המשוקללת מכל זה היא פגיעה חמורה ביכולת לשוחח על ענייני הציבור, שיחה שהיא נשמת אפה של תרבות דמוקרטית.
אבל המשבר אינו מצטמצם לשיח הפוליטי. מעל לשבר בשיח, גם מעשית הולך ומתרומם לנגד עינינו גל של דה־לגיטימציה לעצם התהליך הדמוקרטי המכונן ריבונות של העם באמצעות נציגים. זה לא התחיל עכשיו, עם החשדות לזיופים במדינות המתנדנדות. זה התחיל עוד בבחירות 2016. ממשל אובאמה הפעיל אז את סוכנות הביון ואת המשטרה החשאית שלו ושיבש את העברת השלטון למועמד המנצח מהמפלגה היריבה. העברת שלטון מסודרת היא מיסודות הדמוקרטיה. אצלנו, למשל, המשטר עבר שלב התבגרות הכרחי כאשר התבצעה העברת שלטון מסודרת כזאת ב־1977. זה היה ניצחון מאוחר של מנחם בגין על אבא אחימאיר, מדוברי הימין הרדיקלי במפלגת חרות. בדיוני חרות בשנות ה־50 לגלג אחימאיר על אמונת בגין בשלטון שיבוא אך ורק מכוחו של "פתק הבוחר".
אחרי בחירות 2016 המשיכו המפלגה הדמוקרטית ותומכיה לערער על תוצאות הבחירות. כדי לשלול לגיטימיות מהשלטון הנבחר, הם יזמו חקירה ארוכה ועקרה בדבר קנוניה של טראמפ עם רוסיה להטות את הבחירות, אך היא הסתיימה בהעלאת חשד כזה דווקא על מטה הדמוקרטים. ההדחה שיזמה מפלגתם היתה ניסיון נוסף כזה, וזה עתה נודע שה־FBI הסתיר מידע על ביידן שהיה קוטע את ההדחה. הדמוקרטים, כלי התקשורת העיקריים וחוגים רחבים בסוכנויות הפדרליות לא השלימו עם תוצאות הבחירות ב־2016 ופעלו לסכלן מעשית ולשבש את פעולת השלטון הנבחר. ההתפתחויות האלה כשלעצמן מקנות אמינות מקדמית להאשמות הנשיא טראמפ שהבחירות הנוכחיות "נגנבו". איננו יודעים כרגע אם ההאשמות נכונות ומה ייעשה בהן, אבל כל הידוע לנו על מה שהתחולל לפחות מקיץ 2016 אינו מתיר לנו לפוטרן מראש כ"תיאוריית קונספירציה". כך נוהגים לא מעט קונספירטורים המבקשים להסוות את מעשיהם.
ובתוך האפלה הסמיכה יש בכל זאת קרן של תקווה. לפי נתוני ההצבעה, הנשיא טראמפ הפך את המפלגה הרפובליקנית למפלגה עממית עם בסיסים רחבים הרבה יותר. הוא זכה בתמיכה המונית של פועלי כפיים ואזרחים עניים ושל "לטינוז" ממוצא דרום־אמריקני, והכפיל (לעומת 2016) ואף שילש (לעומת 2012) את תומכיו השחורים. הוא זכה אפילו בתמיכת כשליש מהבוחרים היהודים, תמיכה שלפניו רק רייגן הגיע אליה ומוצאה כנראה בשכבות נמוכות יחסית. זה אומר שמול גל עכור אנטי־דמוקרטי שהשתלט על המפלגה הדמוקרטית המפוארת, החל טראמפ לבנות בתוככי המפלגה הרפובליקנית, שהיא עודנה מפלגה אליטיסטית, תנועה עממית, דמוקרטית־לאומית. זו תופעה חדשה מבחינה סוציולוגית ואידיאולוגית. אסור שהיא תתפוגג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו