סרטוני וידאו שהפיצה המשטרה, ולאחר מכן הפיצו גם אנשי ראש הממשלה, נעצו סיכות חדות בבלון הסיקור התקשורתי של הפגנות בלפור, והצגתן כמחאת המונים פטריוטית של מלח הארץ על דיוקנה המוסרי של ישראל. השמאל רוגז וקוצף על הפצת התיעוד של הצדדים המכוערים של המאבק; לי זה מזכיר את צוק איתן.
את הלחימה ליווה אז קרב סוער על הסיקור התקשורתי. הטלוויזיות נשטפו בתמונות אזרחים שנפגעו מאש צה"ל, שניסה ללא הצלחה להסביר שריבוי הנפגעים נובע מהירי מתוך ומבין בתי האזרחים. רק אחרי שעזב צוות טלוויזיה הודי את הרצועה בתום הלחימה ולא חשש עוד מפני חמאס, העז לפרסם תיעוד ירי רקטות לעבר ישראל מתוך שכונה צפופה. חוויה דומה תיאר גם העיתונאי תום פרידמן בספרו "מביירות לירושלים", אז הפעילו מחבלי אש"ף לחץ דומה עליו ועל עמיתיו לסיקור מלחמת לבנון הראשונה, לבל יעזו לדווח על צדדיו הלא מחמיאים של מאבקם.
אבל האם התקשורת הישראלית, שבשעתו התנשאה בצדק על התקרנפות התקשורת בלבנון ובעזה, לא נוהגת כך היום? תגובתה הזועמת לסרטוני המשטרה ורה"מ, מלמדת עד כמה התקשורת מתייצבת בבלפור על תקן של מחלקת ביטחון מידע. האם הובאה לידיעת הציבור העובדה שבהפגנות שרים "התקווה" בכריעה על הברכיים, וגם זה רק אחרי ויכוחים אם בכלל ראוי לשיר את ההמנון? האם דווחו בהוגנות המתקפות האלימות נגד השוטרים, שחלקן הסתיימו בפציעתם? האם נוהל דיון בתוכן שלטי הענק שבהם לעגו להשכלת השוטרים או חצו קווים אדומים של הסתה ואלימות מילולית?
אפשר רק לדמיין לאילו ממדים של סקנדל היו מנופחות תופעות דומות בהפגנת ימין, אבל בהפגנות השמאל הן מוסתרות מעיני הציבור. למעשה, אין פלא: כל כך הרבה עיתונאים ואנשי תקשורת מושקעים רגשית ואידיאולוגית במאבק שאותו הם מסקרים.
וכשאי אפשר להכחיש את המצולם, פונים לטענה הקבועה, הנדושה, הסותמת כל דיון - שמדובר במעשי יחידים בטעם רע, שהצגתם נועדה להשחיר את המוני המפגינים. ובכן, אם הצגה של מעשי יחידים שהושפעו לרעה מהרוח הכללית היא פלגנות והסתה, מדוע יגאל עמיר מייצג את ההתנגדות לאוסלו? במה מייצגים פרחחי תג מחיר את מתיישבי יו"ש, או בריוני לה פמיליה את הרחוב הימני?
תיאורטית, ובניכוי הצביעות, יכול היה להיות צדק בטענה, אילו מה שנחשף בסרטוני המשטרה ורה"מ היה נעשה בשולי ההפגנות, ולא במרכזן. אבל איש לא נראה מתעמת עם המפגינים ששרו את ההמנון בכריעה, איש לא ניסה לעצור את תהלוכת המיצגים הגסים נגד שרה נתניהו, איש לא דרש להוריד את שלטי ההסתה. תופעות אלה פרחו בהפגנות לקול מצהלות ההמון.
גם לפי ההנחה המחמירה והצבועה של התקשורת, מדובר בעניין שראוי לסיקור. אלא שסיקור, כידוע, לא היה. וגם לא יהיה. כי באירוע המדיה הזה, התקשורת היא חלק אינטגרלי מההפקה. הסרטונים שמעצבנים את השמאל לא חושפים רק צד מוסתר של ההפגנות בבלפור, אלא צד מוסתר בעבודת התקשורת, ועל כך הזעם.
חנן עמיאור הוא עורך אתר ביקורת התקשורת "פרספקטיבה"
