דווקא יש לנו מה ללמוד משבדיה

"כשאני רואה את ההתמודדות של שבדיה עם הקורונה אני גאה לחיות בחברה המסורתית והלבנטינית שלנו, שבחרה באופן כמעט אוטומטי בחלשים ובזקנים", קבע כאן לאחרונה אופיר טובול ("מה שישראל יכולה ללמד את שבדיה", 10.06), במאמר שניסה להראות ששבדיה מפקירה בשיטתיות את זקניה, מה שניכר במספרים הגבוהים של נפטרי קורונה, ושהדבר כרוך בזהותה החילונית למהדרין. 

דווקא בגלל ששבדיה כל כך שונה ומעניינת, ורבים מחכים במתח לראות איך אסטרטגיית הקורונה שלה תימשך, אי אפשר שהדיון עליה יתנהל בקלישאות. במחילה, לא קובעים אמירות מרחיקות לכת בהתבסס על קטלוג איקאה, שגויס על ידי טובול כהמחשה לסגידה השבדית ל"צעירות נצחית". למעשה, שבדיה היא מחלוצות המיחזור והיד־שנייה, יש בה תרבות של מינימליזם ולא של צרכנות, ולא נדיר לראות בתורים באיקאה אנשים שבידם פריטים בודדים - בדיוק מה שהם צריכים ולא יותר. מייסד איקאה עצמו, אינגבר קמפראד, נהג במכונית ישנה ומיחזר שקיות תה, ועוד יותר מעניין - חי מחוץ לשבדיה כ־40 שנה וחזר אליה לעת זקנה. כנראה לא כל כך נורא שם.

אחרי קטלוג איקאה, הובא ספר הילדים "בילבי" כדוגמה ל"אוטופיה ללא מבוגרים". אני לא בטוחה שזה רציני. לא חסרים ספרים במגוון שפות על עולם ילדים מופלא שאליו המבוגרים "מתנכלים", והבולט שבהם הוא "הנסיך הקטן" לאנטואן דה סנט־אכזופרי; האם נטען גם על צרפת, שדווקא הטילה סגר ארוך, שהיא מפקירה את הזקנים?

האמת היא שזקני שבדיה זוכים לטיפול נפלא במערכת מעוררת קנאה. יותר מ־20 אחוזים מתושבי שבדיה עברו את גיל 65 - כ־2 מיליון בני אדם, והעלות הכוללת של טיפול בהם היא יותר מ־100 מיליארד כתר בשנה (כ־40 מיליארד שקלים). מתוכם, אגב, 4 אחוזים משולמים על־ידי הקשישים והשאר ממומן באמצעות מסים ותשומות ממשלתיות. מבוגרים הזקוקים לכך יכולים לעבור לבית אבות או להישאר בבית ולקבל ליווי צמוד של מטפלים מוסמכים. חבר מקומי סיפר לנו פעם בעיניים נוצצות על הטיפול שאמו בת ה־97 מקבלת, שהוא טוב ומסור יותר מהטיפול שהוא יכול היה להעניק לה במסגרת היותו אדם עובד ובעל משפחה: ביקורים יומיים, שירותי הסעה, סיוע בהאכלה ובמקלחת, וידוא לקיחת תרופות ובסוף כל יום - טלפון לילדים עם עדכונים. השבדים גאים בעובדה שהמסים שלהם מאפשרים רמת חיים גבוהה לכל אזרחי שבדיה, מהינקות ועד הזקנה. המערכת לא מושלמת בכלל, אבל הרבה ישראלים היו שמחים להעניק אותה רמת טיפול להוריהם. במדינה החילונית ביותר במערב זוכים האזרחים לתוחלת חיים גבוהה ולשביעות רצון רבה.

אחרי הסגר הקשוח בישראל, כולנו יודעים שהמשוואה היא לא "סגר או מוות המוני". המחיר הוא כבד - בבריאות הנפש, באלימות במשפחה, באבטלה ובקריסת עסקים ועוד. שבדיה, משלל סיבות, צדקה כשלא מיהרה להטיל סגר; הטעויות שם נוגעות לתחומים אחרים כגון חוסר הצטיידות בבדיקות ובציוד, סירוב לקבוע בידוד לחוזרים מחו"ל ורפיסות באכיפת ההנחיות. בהחלט אפשר להאשים אותה בשאננות וביהירות ויש הרבה מקום לביקורת, אבל קשה להצביע על הזנחה שיטתית. הניחו לקלישאות. שבדיה מעניינת מספיק כדי שנוכל לבחון אותה ברצינות, ורחמנא ליצלן, אולי אפילו ללמוד ממנה משהו פה ושם.

ליאורה לויאן היא שליחה בקהילה היהודית בגטבורג, שבדיה