לא "פתרון", אלא גבול יציב על הירדן

ד"ר יוסי ביילין סיים את מאמרו האחרון ("ההזדמנות היא לא סיבה מספקת", 09.06) בסדרת חילופי הדברים בינינו, בשאלה: מה הפתרון שלי לשאלה הפלשתינית. אפתח בתשובה יהודית, כלומר בשאלה: האם אפשר להעלות על הדעת "פתרון" שהפלשתינים לא יטביעו אותו לבסוף בכאוס ובדם?

אני לא חושב שעלינו לספק פתרון. אנחנו חייבים לדחות את תפקיד המבוגרים האחראים, לעומת רוקעי הרגליים בצד השני, שמדי פעם גם שורפים את המועדון. מתכונת כזאת של עימות דוחקת את הצד "האחראי" לנחיתות מבנית. פרופ' ישראל אומן יכול לבאר את הדבר טוב ממני לפי כללים בסיסיים של תורת המשחקים. 

אנחנו לא צריכים לפתור פה חידה. עלינו להכריע מאבק היסטורי. חשבנו (גם אני) בתחילת שנות ה־90 שהמאבק כבר הוכרע לטובת הציונות, ועכשיו רק נותר לקַבע את ההישג בהסכם חלוקה עם התנועה הלאומית הפלשתינית. היא השיבה לנו בטרור על הצעות שלום והוכיחה לנו שטעינו: היא מתכוונת להמשיך לנהל את המאבק נגדנו בעזרת חבירה קרקעית־דמוגרפית לעולם הערבי ועל יסוד התעקשות על שלילת זכות ההגדרה העצמית הלאומית שלנו.

חובתנו לנצח במאבק הזה, לא לרַצות בפתרונות מטעם האו"ם, כביכול. הדרך - לא נוסחה אוטופית של "פתרון", אלא דרך ללכת בה - היא בראש ובראשונה סיכול ברור והחלטי של האסטרטגיה הפלשתינית העיקרית, שהיא דמוגרפית. הם חותרים להשתמש ברצף קרקעי בינם לבין העולם הערבי כדי להציף את ישראל במהגרים מכל הסוגים: פלשתינים, ערבים לא־פלשתינים ואחרים. הם כואבים את העוצמה הישראלית, אבל נושאים עיניים בתקווה אל העליונות הדמוגרפית של הערבים בכל האזור. דרכנו לנצח במאבק הזה היא להציב קיר ברזל, ז'בוטינסקאי ובן־גוריוני כאחד, על הירדן. ההונאה העצמית אסורה, כדברי משה דיין על קברו של רועי רוטברג ("אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו"): לא יהיה שלום, "פתרון" בלשונו של ביילין, כל עוד יהיה שחר לתקוות ההרס של התנועה הלאומית הפלשתינית. 

אז למה דווקא עכשיו? מפני שאחר כך עלול להיות מאוחר מדי, ונעמוד בפני תביעות בעלות משקל בינלאומי לחַבר בין הפלשתינים לבין העולם הערבי ובזה להמיט על עצמנו אסון דמוגרפי שכמעט התרחש (ובהסכמתנו, לרבות הסכמתי, לצערי). אנחנו חייבים ליצור מבנה מדיני שימנע הגירה ערבית לא"י המערבית כולה.

יש "חלון הזדמנויות". העולם הערבי חלש במידה חסרת־תקדים. חלק חשוב ממנו, לרבות ירדן, תלוי בישראל "הודות" לאיראן. הפלשתינים מפוצלים עמוקות, מבודדים יחסית והנהגתם נחשפה בכל חדלונה ושחיתותה וסובלת מחסר־לגיטימיות פנימית. הממשל האמריקני ידידותי לישראל. גם אם יחליף אותו ממשל עוין חלילה (וזו בכלל לא ודאות, כהפחדות המוטחות בנו) - הוא יתקשה להאשים את מדינת ישראל, שהרי היא פעלה בתיאום עם ארה"ב. ומדינת ישראל תתקשה לחזור בה, גם תחת לחציו של ממשל כזה, מפני שביטול החלת החוק יצריך משאל־עם או רוב של 80 חברי כנסת (כך נקבע בחוק יסוד: משאל־עם). "ידידינו" האנטי־לאומיים באיחוד האירופי נחלשו משמעותית אחרי הברקזיט. אירופה חצויה בתוכה בעמדה כלפי ישראל. גם אחרי הקורונה יש לישראל עוצמה כלכלית יחסית ויחסי חוץ משופרים שיסייעו לה לעמוד בלחצים בינלאומיים. והיא נהנית מממשלה של מרכז־ימין ומרכז־שמאל שיכולה לבצע את החלת החוק ולהתמודד עם תעמולת ההפחדה המציפה אותנו (למשל, השקר הבוטה ב"חישוב" של "מפקדים למען ביטחון ישראל" על עלוּת החלת החוק בבקעה ובגושי ההתיישבות). 

 לא די לנו במצב הנוכחי, כשצה"ל על הירדן. הוא לא יציב. אין לו בסיס מדיני בינלאומי. אחרי החלת החוק, המשימה שלנו תהיה לייצב את הלגיטימיות של גבול הירדן בזירה הבינלאומית. לפעמים התהליך ארוך, כמו בירושלים ובגולן, והוא עוד לא הושלם כל צורכו. לעומת זאת, את גבולות החלוקה של 1947 מחקנו מסדר־היום הבינלאומי מהר יותר (אמנם לא לפני מבצע קדש). כיום איש כבר לא דורש מאיתנו "להחזיר" את נהריה או את אילת. צריך להתחיל תהליך ארוך לביסוס גבול הירדן במעשה הצהרתי ברור של החלת החוק, הפותח אפשרויות התיישבות ופיתוח עצומות בשדרה המזרחית שלנו.

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב