מפלגת העבודה חילצה את מרצ מסכנת נפילה אל מתחת לאחוז החסימה - לעת עתה. מרצ נאבקת על חייה מאז שהאינתיפאדה השנייה הפריכה את התפיסה המדינית שלה. לכן בורחים ממנה למפלגות ציוניות ואנטי־ציוניות והיא עצמה נותרה בנקודה דמיונית שהולכת ונמוגה בציבור הרחב.
אבל גם מפלגת העבודה קרטעה בקושי מעל לרף האובדן הפוליטי בשתי מערכות הבחירות של 2019, פעם אחת כשבראשה קפיטליסט מתחזה ל"חברתי" ופעם שנייה דווקא בהנהגת סוציאליסט מובהק. היא הגיעה לשפל הזה בצלילה מתמשכת מאז 2003, כשנערכו הבחירות הכלליות הראשונות לכנסת אחרי האינתיפאדה השנייה, עד שנהפכה כיום למפלגה קטנה בסכנת הכחדה. לה פשוט לקח יותר זמן ממרצ להגיע אל אזור הסכנה.
בדרך לשם היא מילאה פעם אחת, ב־2015 בראשות הרצוג ולבני, את התפקיד של מפלגת המרכז התורנית, כמו קדימה לפני כן וכחול לבן עכשיו. אבל כללית, חוץ מהסיבוב החד־פעמי הזה, מפלגת העבודה "הומרצה" כשאיפת יוסי שריד - היא אימצה ממחצית שנות ה־90 את המצע המדיני של מרצ וגם את האליטיזם המוסרני שלה. בכך היא נגאלה מן הגורל המר להפוך לליכוד ב', כהאשמתו של שריד, אבל התוצאה היא ייאוש גדול וחוסר אונים פתטי.
רבים תולים את אובדן כוחה בהסבר חברתי, לא מדיני: מפלגת העבודה נעשתה בהדרגה לאחת ממפלגות המעמד הבינוני והבינוני־גבוה, מזוהה יותר ויותר עם בוחרים אשכנזים ונטולת אחיזה בשכבות עממיות של החברה הישראלית: מזרחים, מסורתיים, דתיים־לאומיים, חרדים או ערבים. את ניצני התהליך הזה אפשר לאתר עוד ב"מיתון" של מחצית שנות ה־60. תהליך הניכור החברתי, בינה ובין הבוחרים המזרחים בעיקר, התעצם בשנות ה־70, בזמן ממשלת רבין הראשונה, והתקבע סופית בשנות ה־80. היום כבר לא זוכרים את האופי העממי של מפא"י, ונותר רק הדימוי הסטריאוטיפי שטיפחו יריביה. ראוי להזכיר שמרצ ויוצרותיה (מפ"ם, רצ ושינוי) היו מלכתחילה אליטיסטיות, ואין להן שום מסורת עממית בעברן.
יש כמובן אמת בהסבר החברתי הזה. אבל מדוע כשלו אלקטורלית הניסיונות להחזיר את מפלגת העבודה "בתשובה חברתית", ב־2006 בראשות עמיר פרץ, ב־2013 בראשות שלי יחימוביץ' ושוב בראשות פרץ בבחירות האחרונות? הם כשלו בגלל תהליך אחר, מדיני: המרתה של העבודה למפלגה יונית בעיקרה, הנחושה לייסד מדינה פלשתינית בגבולות 1949.
עד מוצאי מהפך 77' התקיימו בעבודה אגף ניצי דומיננטי, ששלל מדינה פלשתינית ודרש גבולות ביטחון במזרח הארץ, ואגף יוני חשוב, אך לא מוביל. המגמה החלה להשתנות עוד בסוף שנות ה־60. שר האוצר רב ההשפעה פנחס ספיר, המורה הפוליטי של יוסי שריד וה"בוס" של המפלגה, הפך אותה בהדרגה למפלגה יונית בעיקרה, מבחינת השדרה המרכזית של הפעילים והמנהיגים.
התהליך הזה לא הבשיל פוליטית אלא אחרי המהפך. שמעון פרס, אז מנהיג ניצי מובהק, מצא שהמפלגה שהוא בא "לשקם" אחרי 1977 כבר היתה יונית בעיקרה. הדבר השתלב באופן קטלני עם תהליך ההתברגנות של המפלגה, והשילוב של שתי המגמות - היוניוּת וההתברגנות - חסם בפני העבודה אזורים חברתיים רחבים. כאשר פרץ או יחימוביץ' רצו לפרוץ את החסימה החברתית, המצע המדיני היוני של המפלגה סיכל את הניסיון.
עד המשבר הבטחוני־מדיני החריף שבא ב־2001 בעקבות כישלונם של רבין, פרס וברק, העבודה עוד הצליחה לשמור על מעמד של אופוזיציה ראשית, אבל מגבלותיה הפוליטיות התבלטו יותר ויותר. כך הצליח רבין להיבחר ב־1992, בעיצומן של שנות הדומיננטיות של הליכוד. אבל לעליבות הנוכחית הורידה אותה בהדרגה התנפצות האסטרטגיה המדינית שהיא אימצה במחצית שנות ה־90. מכאן ואילך כשלו הניסיונות להחזיר אותה אל מקורותיה החברתיים. הקיבעון המחשבתי על האוריינטציה הפלשתינית העקרה, שהביאה רצח המוני אל תוככי ישראל, הציב את מפלגת העבודה על פי התהום.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
