שלשום בערב, בשני קצוות של העולם, התרחשו במקביל שני אירועים הנוגעים לעם היהודי ולאזרחי מדינת ישראל. בבירת המעצמה הגדולה בעולם התייצב מול המצלמות מייק פומפאו, מזכיר המדינה של ארצות הברית, והכריז על שינוי מדיניות בנוגע להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, בחבלי מולדתם ההיסטורית.
בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, בפתח תקווה, אם המושבות של חידוש ההתיישבות העברית בארץ ישראל, התכנסו כאלף בני אדם מול בית היועץ המשפטי לממשלה כדי למחות כנגד התנהלות מערכת המשפט העברית לקראת ההחלטה הקרובה בתיקי ראש הממשלה.
הקו שעבר בין ההצהרה ההיסטורית של המזכיר פומפאו בוושינגטון לנאומים ולמחאה בפתח תקווה, ממחיש את אחת הבעיות של הימין הישראלי, בפרט בשנים האחרונות: הקושי לנצל הזדמנות זהב שניתנת לו לממש מדיניות ימין אמיתית, והמצב הבעייתי שבו הוא מגיע לתקופה של הכרעות לאומיות דרמטיות.
אין ספק שהצהרת פומפאו היא ניצחון גדול. עשור עבר מאז שהכריז הנשיא אובאמה בנאום קהיר ש"הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה", ושלוש שנים חלפו מאז שרקח החלטה חריפה נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון, כאקורד הסיום שלו. מאז עבר הממשל האמריקני היפוך של 180 מעלות.
אך במציאות, בזמן שחל ההיפוך הזה ביחסי החוץ, זנחו נבחרי הימין את הזירה הפנימית. כמה טרגי שבמקום להיערך למהלך של החלת ריבונות לפחות על חלק מהשטח, תחת מטרייה אמריקנית, מוצא את עצמו הימין בכיכר גורן, מפגין מול יועמ"ש שעומד לקבוע בהינף החלטה אחת לא רק את זהות ראש הממשלה ואת הרכבה, אלא גם את עתיד ההתיישבות, לב הוויכוח הפוליטי בישראל.
אם יגיע ללשכת ראש הממשלה, סביר מאוד שבני גנץ יהסס רבות ליישר קו עם ארה"ב ולהתקדם לכיוון ריבונות. ניתן ללמוד זאת מהודעתו הפושרת כתגובה להכרזת פומפאו, שבה לא הוזכרה אפילו זיקתו של העם היהודי לאזור, ועל אחת כמה וכמה אם יבסס את ממשלתו על קולות הרשימה המשותפת.
אך אפילו אם הממשלה שתקום בכפוף להכרעת מנדלבליט תדון בהחלת ריבונות היסטורית, לא יהיה זה מופרך לחזות שהמערכת המשפטית תחליט שגם זו החלטה הטעונה את אישורה, ותסכל כוונות נפסדות כאלה. תרחיש הבלהות הזה נשמע מופרך? כדאי להיזכר בחוק ההסדרה שעבר בכנסת, וממתין יותר משנתיים להחלטת בית המשפט העליון בעניינו. היועץ המשפטי אף סירב לייצג את המדינה ולהגן על החוק בפני השופטים.
מעבר לכל אלו, כלל לא ברור אם יהיה רוב בציבור למהלך ריבונות שהמחירים שיגבה עשויים להיות גבוהים. אך למרבה האבסורד, מדובר בדאגה שולית במציאות שבה הכרעת הציבור בין כה וכה נדרסת בידי פקידים בלתי נבחרים.
אפשר לשמוח על הצהרות היסטוריות בוושינגטון ולתמוך במחאות מוצדקות בפתח תקווה ובתל אביב, אבל כדאי להיישיר עיניים אל המציאות, ולהבין שהמחליטים האמיתיים נמצאים דווקא בין לשכות השופטים בגבעת רם לחדרי הדיונים ברחוב צלאח א־דין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו