צמיחה, זה כל הסיפור

אסור להאמין למוכרי קלישאות וסיסמאות מסמאות עיניים, שלפיהן "הצמיחה לא מחלחלת למטה" • היעדר צמיחה, כמו כל משבר קשה, פוגע קודם כל ברוב - החלשים ומעמד הביניים

השבוע פורסמו נתוני החשבונאות הלאומיים לרבעון השני של השנה, כשנתון הצמיחה היה מאוד לא מעודד - 1% בלבד. ידענו רבעון כזה באינתיפאדה ב־2002, אך מאז חלפו 17 שנים בלי שניצבנו בפני צמיחה כה נמוכה, אפילו לא במשבר הגדול של 2008. 

אנחנו יכולים להסתתר מאחורי ההאטה העולמית בצמיחה - כי אכן מדובר במגמה שבמסגרתה אפילו סין כבר לא יוצאת דופן - אבל הסיבה הזו כנראה רחוקה מהמציאות. קרוב יותר לוודאי שמדובר במערכת בחירות בלתי אפשרית, שבה הממשלה לא מתפקדת כראוי בכל 2019. במשך כל השנה, הממשלה מתנהלת על פי תקציב שנקבע בינואר 2018 - ולא לצורכי צמיחה. התקציב הזה נקבע כדי לאפשר לאוצר להגיע להסכמים ולהתחייב להוצאות על סמך תקציב מאושר. 

לו היתה קמה ממשלה חדשה אחרי הבחירות באפריל, היא היתה יכולה להציל את המצב על ידי עדכון התקציב וקבלת החלטות משמעותיות, למשל הוצאה על תשתיות לאומיות, שהיא אינה יכולה לקבל כממשלת מעבר. לכן לא נכון לייחס את הצמיחה המדשדשת לנסיבות חיצוניות. מדובר במחדל של פוליטיקה מקומית, ואפשר לומר ספציפית יותר - מחדל של ישראל ביתנו, שחיבלה בהרכבת הממשלה. עוד לפני ישראל ביתנו, שהתחייבה להצטרף לממשלת ימין בלי שמץ של כוונה לממש את כוונתה, האוצר ניהל במוצהר "מדיניות חברתית" - שם קוד למדיניות המזלזלת בחשיבות הצמיחה. 

איום ממשי 

הנשיא דונלד טראמפ מוטבע בנתוני הצמיחה של ארה"ב, למעשה הצמיחה העולמית. הוא נכנס לתפקידו בינואר 2017 ולא ביקש יום אחד של חסד. הוא שעט מייד על הכלכלה, כשכל עניינו צמיחה - ותו לא. אנטיתזה למדיניות של אירופה, וישראל בכללה. אפשר לחשוב שזה מקרי שמאז 2017 עברו עשרים המדינות המפותחות בעולם מצמיחה שלילית לצמיחה חיובית, אבל זה יהיה טיפשי. המדיניות האגרסיבית, החד־משמעית והברורה של טראמפ לא הותירה ברירה למדינות אירופה, לסין, לקנדה ולמקסיקו, שאיתן הוא נלחם חזיתית. רבות מהן עברו מצמיחה שלילית לצמיחה חיובית, אך מתונה. 

טראמפ מיהר לתקן את מדיניות המסים של קודמו והשיב חברות מקומיות שעזבו את ארה"ב; הוא הגדיל את השקעות הממשל ונלחם עד עכשיו על תיקון עיוותים בסחר של ארה"ב, שפתחה פער עצום בגירעון המסחרי מול מדינות העולם, בעיקר סין. התוצאות נראות מיידית - ארה"ב אחראית ל־20% מהצמיחה העולמית ב־2018. 

כשממשלה מוטרדת בעניין יוצא דופן, היא לא יכולה לנהל מדיניות מוטת צמיחה. גרמניה, הכלכלה הגדולה באירופה, מוטרדת מעניינים פוליטיים הקשורים לעידן שאחרי הקנצלרית אנגלה מרקל. היא מוטרדת מהגירה, נקרעת מכלכלת איראן, מתמודדת עם מעבר כואב בתעשיית הרכב המסורתית למכוניות החשמליות, וכמו כל התעשייה בעולם, גם עם המעבר לסין. 

ברבעון השני של השנה רשמה גרמניה צמיחה שלילית של 0.1%, וכמו בריטניה גם היא מאוימת בכניסה למיתון - שני רבעונים של צמיחה אפסית ולמטה מזה. בריטניה מתמודדת עם משבר היציאה מהאיחוד האירופי - יציאה שאותה הבטיח ראש הממשלה הנכנס בוריס ג'ונסון לקיים, ובכך אולי יביא לסיום המשבר המתמשך בכלכלת ארצו. בסביבה הזו, כאמור, ארה"ב מובילה בהתאוששותה המהירה למרות כל האתגרים שאיתם היא מתמודדת. 

בורות כלכלית

לא מעט מאמרים באירופה מזכירים את הדעות המקובלות אצלנו במפלגת העבודה־גשר, של סיסמאות שלפיהן אנשים חשובים יותר ממספרים ועוד קלישאות מסמאות עיניים, שמהן אנחנו אמורים להסיק שרווחה באה בהכרח על חשבון האושר, או שעוני בהכרח מגביר את האושר.

אלא שאנחנו בהחלט זקוקים למספרים כדי לקיים את היחסים האנושיים שאנחנו בוחרים. המספרים הם הפנסיה שלנו, החסכונות, המשכורות, ההשקעות, העסקים והעבודה. הרבה מספרים, שהצמיחה מספרת את סיפורם יותר מכל. ערך הכסף שלנו תלוי בצמיחה. כלכלה שאינה צומחת עוברת לשימוש במטבע של כלכלה צומחת, או בסחורות, כמו זהב. גם צמיחה נמוכה יכולה לקיים את השוק, אך שום כלכלה לא תשרוד ללא צמיחה ולו במשך חצי שנה - שני רבעונים. שניים כאלה יצמידו לכלכלה את המונח "מיתון" והיא תתחיל להיפגע, וקודם כל באשראי - בעלות הכסף. כל המדינות חיות על אשראי, מי יותר ומי פחות. ייקור של אחוז אחד בעלות האשראי למדינה שווה במקרה של מדינת ישראל 620 מיליוני שקלים, אך במקרים של מיתון מדובר במכפלות של הסכום הזה, נוסף על קושי בגיוס כספים חדשים. 

אחת הקלישאות החביבות על מפיצי הבורות הכלכלית היא ש"הצמיחה לא מחלחלת מטה". רוצים לומר שרק העשירים נהנים ממנה. אלא שכשהכלכלה לא צומחת, אין אף אחד שנהנה מהמצב הזה, או ליתר דיוק, הראשונים להיפגע הם מי שכל רכושם תלוי במטבע המקומי. הישראלי הממוצע הוא בעלים של דירה, קרן פנסיה, תוכנית חיסכון, מכונית ואולי עוד כמה נכסים מקומיים. הישראלי מהאלפיון העליון הוא בעלים גם של נכסים בחו"ל, ריאליים ופיננסיים, כך שבמקרה של מיתון קשה, לא כל הונו נשחק. במילים אחרות, היעדר צמיחה, כמו כל משבר קשה, פוגע קודם כל ברוב - החלשים ומעמד הביניים. 

מחויבות אזרחית

ההתמקדות של ארה"ב בכיוון הכלכלי הנכון הביאה את תשואות האג"ח שלה ל־30 שנה לשפל היסטורי של כ־2% בלבד. התשואה עומדת ביחס הפוך למידת האמון שהשוק רוחש לאיגרת החוב. 

בסיכון גבוה המדינה נאלצת להציע תשואה גבוהה, יחסית למדינות בעלות סיכון נמוך. ישראל הנפיקה לאחרונה איגרות ל־50 שנה, אך אוסטריה, ארה"ב ומדינות נוספות הנפיקו אג"ח גם ל־100 שנה. בעולם דינמי כל כך הטווח הזה הוא כמו נצח, ולכן המשקיעים באיגרות הללו מביעים רמת אמון גבוהה מאוד ברכישה כזו. האמון הזה נסמך על מנגנונים עולמיים שהכלכלות המפותחות מחויבות להם. הם מבטיחים הגנה על משקיעים, שמירה על יציבות המטבע ועל סחר חופשי - כל אותם צעדים שמבטיחים צמיחה נאותה לאורך זמן. המחויבות הזו אינה רק התחייבות של ממשלה, היא מחויבות של המדינה, של כלל האזרחים. גם אופוזיציה שמציעה רעיונות נוגדי צמיחה מחלישה את הכלכלה, וכשהיא זוכה לתמיכה רחבה היא אף עלולה להפיל אותה ממש. כך קרה לאחרונה בארגנטינה, כשהאופוזיציה שזכתה באמון בבחירות המקדימות מבטיחה הגדלת גירעון, במקום עידוד הצמיחה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו