מה לא נאמר על ההתבטאויות של השר רפי פרץ? חשוכות, מסוכנות, משיחיות. מסע הצלב החל, והשמאל הבטיח שלא יחדל עד להתפטרותו. אין מבזק חדשות, מהדורה מורחבת, כותרת עיתון או טור דעה שלא נקרא לדגל; דגל ההשמצה של "ההוא מימין" שמסכן את הדמוקרטיה. אבירי חופש הביטוי הכתיבו כהרגלם את גבולות הדיון ופסקו למי מותר להגיד מה ומתי.
ככל שאיני מסכימה עם עמדות השר, קשה שלא להתפלץ מהצביעות הקולקטיבית. לשבריר שנייה האמנו שיש כאן ויכוח ערכי וענייני. אבל התקווה התנפצה מול חומת השתיקה של אותה הקבוצה ביחס לפרשיות אהוד ברק. שוב הופעל מנגנון ההגנה האוטואימוני בשמאל, מערך ההגנה הסלקטיבית והאוטומטית על מה שקורה אצלם, במשפחת השמאל. שוב חוברים יחד כל הכוחות הביקורתיים והנשכניים כדי לחבק, לטשטש, לרכך ולהלבין את הקשרים עם עבריין המין ג'פרי אפשטיין. היכן התקשורת ה"חופשית", חברות הכנסת ה"פמיניסטיות", המזרחים ה"ביקורתיים"? מול הרעש הבלתי פוסק שלהם מול הסקנדלים מימין, הדממה מול ברק מבישה.
זו לא הפעם הראשונה. עוד בהיותו שר ביטחון עלה לרשת סרטון שבו התבדח ברק להנאתו עם הרמטכ"ל שלצידו, לא אחר מבני גנץ. "יש פה דנה מהתקשורת של השר, היא יכולה לשיר גם בלי מדים", אמר, ובני גנץ - לא רק שלא גינה, אלא איים על נציגי התקשורת לבל ידווחו על השיחה. הסרטון דלף לרשת, אבל שום שערורייה תקשורתית לא קמה, ושום מחאה פמיניסטית לא פרצה.
הפרשה הנוכחית מחלצת מהשמאל התפתלויות, במקרה הטוב. יושבת ראש ועדת השקיפות של הכנסת, ח"כ סתיו שפיר, לא מפסיקה לקדם את החיבורים בשמאל, כולל עם ברק, וגם לחברותיה בשמאל הפמיניסטי לפתע אין שום עמדה בנושא.
ומה נאמר על המזרחיים החברתיים הנוהרים בזה אחר זה לזרועותיו של ברק? אלו שנלחמים למען חברה "צודקת" ו"שוויונית", חוברים לטייקון העסקי. מילא שהקשר היחיד בין ברק לזקנה במסדרון נגמר בסרטון וידאו, אלא שכניסתו לפוליטיקה נובעת מעמדתו הפריבילגית. "ההבטחה הלבנה", רמטכ"ל, יפה הבלורית והתואר, דואג לקשט את סביבתו בכמה מזרחים ולדגמן פוזה עממית בבוטיק פלאפל תל־אביבי. לא רק שהם שותקים נוכח הדיווחים הלא נעימים, הם אפילו ממלאים בצייתנות את חלקם כניצבים בסרטוני הפלאפל, ומאפשרים לו להגחיך את המזרחים כייצוג סטריאוטיפי של "חיבור לעם".
ומה עם התקשורת הממוסדת? למעט הדיווח ב"הארץ", דממה. היכן פרשני הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות? פרשנים שמעולם לא הוטרדו מהיעדר הוכחות כדי להאשים ולהרשיע, מפצירים פתאום בכולם לגלות ספקנות. המידע מגיח מכל עבר, אבל הם תוהים אם זה לא ספין, ושואלים על פשר עיתוי הפרסומים. אתמול ביססו מהדורות על שמועה שהגיעה לחפץ מהאוזר; היום הם מבטלים בבוז תמונות ורסיסי מידע בני שנתיים.
ככל שמתקרב מועד הבחירות, דומה שתגובתם האוטואימונית של חסידי המוסר הסלקטיבי בשמאל, הופכת אט־אט למחלת שתיקה ממארת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
