השופט מיכה לינדנשטראוס היה אדם ללא מורא וללא חת. כשנכנס לתפקידו כמבקר המדינה ב־2005 הוא העניק לי ראיון בלעדי. אמרתי לו שעיתונאים ספקנים לגבי יכולתו וכישוריו לבקר את ראש הממשלה, שרים, מנכ"לים וח"כים משום שהוא איש נוח וידידותי. לינדנשטראוס השיב בהחלטיות: "מי שאומר זאת לא מכיר אותי. אמשיך להיות איש נוח לבריות, אבל אם תהיה מציאות שתחייב יד קשה, אסור לאיש לשגות באשליות. 33 שנות שיפוט בתיקים הקשים ביותר הן ההוכחה לכך שכשיש צורך ביד קשה, יש לי יד קשה ואף יד ברזל".
במהלך שבע שנות כהונתו כמבקר המדינה הוא הוכיח שיש כיסוי להבטחותיו. כבר בשנה הראשונה לכהונתו הספיק לפרסם 12 דו"חות מיוחדים, ונוסף עליהם שני דו"חות שנתיים עבי כרס. הוא לא חשש להתעמת עם ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, בדק ביסודיות את התרומות שקיבל שמעון פרס לפריימריז במפלגת העבודה וחשף אי־סדרים חמורים במכרזים לאיוש משרות בשירות הציבורי.
מיכה לינדנשטראוס // צילום ארכיון: ליאור מזרחי
מבקריו התקשו להתמודד מול הביקורת שלו. טענו נגדו שהוא רודף פרסום. האשימו אותו שמה שמעניין אותו הוא ששמו יהיה בכותרות. בראיון האחרון שקיימתי איתו (פורסם ב"ישראל היום" ב־2009) שאלתי אותו אם ישראל היא מדינה מושחתת. לינדנשטראוס השיב לי כי "ישראל לא מושחתת אבל יש בה הרבה גילויי שחיתות".
חלק מאותו ראיון הוקדש ליחסיו העכורים עם אולמרט בתקופת כהונתו כראש הממשלה. אולמרט האשים אותו ב"קביעת שיא חדש של ציניות, הפרת נהלים בוטה ושיבוש יסודי של עבודת הביקורת". שאלתי אותו אז אם חש שמחה לאיד כשהיועמ"ש לממשלה מני מזוז החליט להגיש נגד אולמרט כתב אישום. לינדנשטראוס נעץ בי את עיניו הגדולות והשיב: "אני לא שמח אבל אני בהחלט חושב שבדרכי הפעילות שלו כלפי מוסד מבקר המדינה וכלפיי אישית הוא לא נהג כפי שראש ממשלה היה צריך לנהוג. ההתמקדות שלו היתה במבקר במקום בביקורת והציבור לא קנה את זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו