דיטר קוסליק הולך סוף־סוף הביתה. במשך 18 שנים ניהל, לא בהצלחה רבה, את פסטיבל הסרטים הבינלאומי של ברלין, עד שאולץ, פחות או יותר, לפרוש. פסטיבל ברלין, ה"ברלינאלה", הפך אמנם לפסטיבל הסרטים הגדול בעולם ולאירוע מרכזי של תעשיית הקולנוע העולמית, אך לא הצליח להתחרות בפסטיבלי ונציה וקאן. כדי להדגיש את ייחודו, הפך קוסליק את הברלינאלה לפסטיבל קולנוע פוליטי - בעד זכויות אדם, הגירה ורב־תרבותיות, ונגד כל מי שגרמניה אוהבת לבקר: ארה"ב וישראל.
קולנוענים תומכי BDS הם בני בית בפסטיבל; קן לואץ' הבריטי קיבל בו פרס מיוחד על מפעל חייו. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה נכלל בתחרות הרשמית של הפסטיבל הסרט האנטישמי ומעודד הטרור "גן עדן עכשיו", שפצח בהמשך בקריירה בינלאומית. היה זה רק מתבקש, שבשנת עזיבתו של קוסליק את ניהול הפסטיבל תקבל ישראל מתנת פרידה: דוב הזהב, הפרס היוקרתי בתחרות, הוענק לסרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות".
התקשורת הישראלית חוגגת את "ההישג הקולנועי", אבל אני מרשה לעצמי להרוס מעט את החגיגה. לדעתי, מדובר בסרט גרוע ונדוש בסוגת השנאה העצמית בקולנוע הישראלי. הוא מספר על צעיר ישראלי הגולה לפריז בעקבות טראומה שחווה בזמן שירותו הצבאי, ומחליט לנתק כל קשר עם ישראליותו כדי להפוך לצרפתי מן השורה. סבו של הגיבור היה "טרוריסט יהודי", שברח מהנאצים ונלחם נגד הבריטים. הוא זנח את היידיש למען העברית, "והיום הוא היה עושה כמוני", אומר הצעיר, כלומר נוטש את העברית למען שפה אחרת, תרבותית יותר, למשל הצרפתית. הצופים רשאים להבין שישראל הפכה לאכזבת מייסדיה וצאצאיהם; הפרויקט הציוני נכשל, אפשר לסיימו.
"מילים נרדפות" הן, כמובן, חלק משמעותי מניסיונו של הגיבור לשפר את הצרפתית שבפיו. בתור התחלה הוא מחפש את כל המילים השליליות שיכולות לתאר את ישראל. בכמה מקרים גיבורנו נאלץ בכל זאת להתחבר מחדש לעברית המאוסה: כשהוא מציע את עצמו כדוגמן עירום לצלם, שמתעקש לחייב אותו להכניס אצבע לאחוריו ולבטא פורקן מיני (מתישהו יידרש מחקר על הקשר שבין עכוז למחאה פוליטית אנטי־ישראלית), וכשהמורה שלו לאזרחות צרפתית מבקשת ממנו לשיר את ההמנון הישראלי - שאותו הוא מדקלם באופן שרומז, בכל זאת, על אהבה נכזבת למולדת הבוגדנית.
הפליט מרצון מוצא לעצמו עבודה בשגרירות הישראלית, ועוד בביטחון. ללמדנו, שטראומה הופכת לדבר יחסי כשצריך להרוויח למחייתך. מעבר לזוג צרפתים צעירים, שנחלץ לעזרתו של גיבורנו בתחילת דרכו הפריזאית, יוצר הישראלי שני קשרים משמעותיים בתסריט הדליל: עם יהודי צרפתי, איש בית"ר, הנוסע ברחובות פריז ומזמר "מוחמד מת", ובזמנו החופשי מארגן קרבות עם ניאו־נאצים, וכן עם מאבטח ישראלי, שבא לעיר האורות כדי להתגרות באנטישמים הצרפתים כשהוא נוסע, לדוגמה, עם כיפה במטרו ושר את "התקווה" בהתרסה. הדמויות הצרפתיות בסרט, המייצגות לכאורה אטימות הדוניסטית לסבלו של הישראלי, דווקא מצטיירות כבעלות תפיסת מציאות שפויה.
סמליות רבה גלומה בזכייתו המכובדת של "מילים נרדפות" דווקא בברלין. בעשור האחרון הפכה בירת גרמניה ל"עיר מקלט" עבור "פליטים" ישראלים, שהגלו את עצמם לגרמניה כדי להימלט מ"הכיבוש", מ"הפשיזם", מ"הגזענות", מ"לאומנות", מ"האלימות", מ"חוסר הצדק החברתי". הם רובצים בברלין, ובעזרתם של גופים גרמניים, חלקם ממסדיים, וקרן ישראלית מסוימת, משחירים את שמה של ישראל. המסר שלהם, כמו זה של "מילים נרדפות", הוא שישראל היא מדינה החיה על זמן שאול, ומהאסון הזה הם בורחים. כל זאת - בעידודו של הממסד בגרמניה, הטוענת שהיא קשורה בנימי נפשה לקיומה ולביטחונה של ישראל. הביקורת הבלתי מרוסנת כלפי ישראל נובעת, כידוע, רק מדאגה. מדוע נלין, אפוא, על הממסד הגרמני, כשגם משרד התרבות הישראלי מופיע ברשימת מממניו של הסרט "מילים נרדפות"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
