כמה מצער שלמושג "חברתי" יש משמעות כל כך מוגבלת בישראל. לשר האוצר משה כחלון היו כל המאפיינים הנחוצים כדי לשבור את המוסכמה המפא"יניקית ולהציג גרסה מתקדמת של הפעיל החברתי: לא סוציאליסטי, לא הסתדרותי, מוכן לשבור את הגילדות וליצור את החברתי החדש; מי שדואג לשחרור המדינה מכבלי הוועדים ופועל למען חופש תעסוקה אמיתי אשר יאפשר לכולם להתחרות ולהצליח.
אבל כחלון בחר לשמר את הקיים. הוא אולי שינה את שמות הזוכים או קיווה לגוון אותם, אבל בהחלט התמזג עם השיטה הנושנה, שלפיה לוקחים כסף מכלל הציבור ומצ'פרים מגזרים, בכל פעם קבוצה חדשה המצטרפת לאנשי שלומנו, כלומר לברית הפוליטית.
זה לא התחיל כך מיד. הירייה הראשונה היתה "מחיר למשתכן", ש"ישראל היום" הגדיר כהכרזת מלחמת יום הכיפורים על הנדל"ן בארץ. התוכנית הזו פעלה גם לפני כחלון, אבל הוא שכלל אותה והביאה לרמה הלאומית. קרקעות הוקצו בזול לקבלנים וההמונים נקראו לדגל, להירשם להגרלת דירות מוזלות. החידוש: גם זוגות מהפריפריה מוזמנים להגריל דירות במרכז הארץ. והם באו. למה לא?
באחד הראיונות פגשנו זוג צעיר שחיפש דירה מדרום לבאר שבע, אבל אז הבין שאפשר להירשם להגרלה בראש העין או במודיעין, וכך עשה. לא, הם לא התכוונו לעבור למרכז הארץ, אבל הרעיון לקנות דירה במרכז הארץ קסם להם: מדובר בהנחה גדולה יותר, הם יוכלו להשכיר את דירתם בסכום גדול יותר ולשכור דירה משובחת בדרום.
הם לא היו היחידים. התוכנית כולה הפכה זוגות צעירים למשקיעים, והמשקיעים נזרקו מהארץ. מיליארדי דולרים הוציאו הישראלים להשקעות בחו"ל, ואלה נגרעו מקופת המדינה. הקבלנים האטו את התחלות הבנייה, ולראשונה לא מימשו קבלנים אישורי בנייה שבידם. הם גם לא הסכימו למכור דירות במחירים הנמוכים ש"מחיר למשתכן" הכתיבה לשוק.
משם והלאה המשיכה מפלגת כולנו להוביל לגרסה חדשה של פוליטיקה נוסח שנות ה־80. אט־אט מתקרב כחלון להסתדרות, והוא קרוב אליה כיום כמעט כמו בעידן שההסתדרות היתה הזרוע הביצועית של הממשלה. נכים, עובדי חברת החשמל, נהגי אגד, שוטרים... כל מי שדרש, קיבל; מיליארדים הועברו בנדיבות. אבל הנדיבות הזו היא של כולנו, כי כולנו נדרשים לשלם בסוף. או במסים, או באינפלציה, או בקיצוץ כביר בכל משרדי הממשלה; אין כסף אחר.
נכון, שר האוצר משה כחלון מתנגד עקרונית להעלאת מסים. אבל כיצד אפשר להתנגד להעלאת מסים ולהגדלת גירעון, ובכל זאת לממן סכומים עצומים שכאלה? גם בחשבון הבנק המשפחתי, אם מתחילים להגדיל את ההוצאות, אבל לא מוציאים דרך להגדיל גם את ההכנסות, נכנסים בתוך זמן קצר מאוד למלכודת משיכת היתר וההלוואות, שקשה להיחלץ ממנה.
אז הנה הקיצוץ הגיע, וכל משרדי הממשלה נאלצים להיפרד כעת מסכום אדיר של 22 מיליארד שקלים, המוקצים הפעם לשוטרים. והנה גם מתפרסם שברבעון השלישי הואט קצב הצמיחה וגירעון הנושק ל־50 מיליארד שקלים מתדפק על דלתנו, קצת יותר מחודש לפני סוף השנה. מי שחשב שאפשר לקבל הכל מבלי לשלם בסוף את החשבון - טעה. כמה חבל שזה קורה לנו אחרי שנים של מדיניות כלכלית אחראית ושקולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
