בחזרה למקורות, כמעט

שלוש וחצי דקות לתוך זמן הפציעות החליטו עשרות האלפים במרכז זאגרב לקחת דוגמא מ-11 השליחים שלהם שעל המסכים הגדולים ופשוט לא לתת לדבר הזה להיגמר. הם קמו לשיר ולמחוא כפיים והטביעו ברעש מחריש אזניים את שריקת הסיום של השופט הארגנטיני. כאילו מבלי לשמוע את שריקת הסיום הקיץ הרוסי המופלא של 2018 לא יסתיים לעולם. 

כמה שעות קודם לכן במעבר הגבול על הכביש הראשי מבודפשט לזגרב, פקק לא קטן. בוודאי לא אופייני לבוקר יום ראשון. מעברי הגבול הצטופפו כשהעם הקרואטי - חלק עצום ממנו עובד במדינות אירופה השכנות בגלל המצב הכלכלי הקשה - שב הביתה ליום קרב. מין תחושה שארבעה מיליון בני לא ישיגו לעולם את חלומם ללא האחדות וללא הביחד. 

המזל לא היה איתם. מחצית של בולשיט מצד המתנגד הצרפתי הסתיימה דווקא ב-1-2 לצרפתים. השער העצמי של מנדזוקיץ׳ לא הוליד אפילו טענה אחת. איש לא הטיח בו על הטעות הקלה. כאבו את כאבו ולא את כאבם. הפנדל, או יותר נכון ההחלטה להשמיש את מערכת הווידאו בסיטואציה לא הכי חותכת, כבר הולידו את הקריאות הרגילות נגד פיפ״א. נגד הכוחות האפלים שלא יתנו למדינה קטנה לנצח. סנטימנט מוכר מאד בבלקן.

במידה רבה המונדיאל חזר למקורותיו בטורניר הזה. ב-1924 לא הייתה אליפות עולם אלא כבכל הענפים האחרים – רק טורניר במסגרת המשחקים האולימפיים. אלא שלאותם משחקים הגיעה נבחרת ממדינה קטנטנה, אורוגוואי, הציתה את הדמיון ביכולתה ובאומץ הלב שלה וביכולתה של מדינה קטנה להצליח כנגד כל הסיכויים. המחליטים החליטו שיהיה מונדיאל - אורוגוואי אירחה וזכתה בטורניר הראשון - והשאר היסטוריה. שחזרה על עצמה בעולם של 2018 עם נבחרת כנגד כל הסיכויים. 

על גיורגי שפשי, השדר ההונגרי-יהודי האגדי, נגזר ב-1954 להסביר לעמו בשידור הרדיו את ההפסד למערב גרמניה באותו מעמד. ״גבירותי ורבותי, אינני יודע מה קרה״, הוא אמר, אלא שאז המדינה הקטנה הייתה הפייבוריטית במשחק. 

גם על שדר הטלוויזיה הקרואטית, דראגו צ׳וסיץ׳ נגזר לתת קונטקסט לעצב ברייטינג של 101 אחוז. ״ב1998 הגענו למקום השלישי״, הוא אמר, ״הפעם הפסדנו בגמר. אבל בכל יום גדלים כשרונות מקרב צעירנו״.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו