ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) מתאר את הצעת ועדת המדיניות של המועצה להשכלה גבוהה בעניין הקוד האתי, כ"צנזורה פוליטית שרומסת את העקרונות הבסיסיים ביותר של חופש אקדמי ומחקר חופשי, ונועדה לסתום פיות". עוד נאמר: "אנו רואים כבר כעת הידרדרות מסוכנת על סף תהום של חופש הביטוי והחופש האקדמי, כנהוג במדינות חשוכות ולא במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה". הצהרות ור"ה נתמכות על ידי ארגוני הסגל האקדמי.
מה מבקש הקוד? איסור על קריאה לחרם אקדמי על ישראל ומוסדותיה האקדמיים; איסור הפליה, לטובה או לרעה, של סטודנטים וחברי סגל בשל דעותיהם הפוליטיות; איסור על תעמולה מפלגתית במסגרת ההוראה; איסור על הצגת דעה פוליטית אישית, כאילו היא דעת המוסד האקדמי שאליו משתייך איש סגל.
המופקדים על הטמעת העקרונות הללו בתקנוני המשמעת הם המוסדות האקדמיים עצמם. הבה נבדוק את העקרונות: כ־10 מיליארד שקלים משקיעה המדינה מדי שנה בתמיכה במוסדות האקדמיים של ישראל. אך יש בין אלה שפרנסתם באה מתמיכה זו, הקוראים מדי פעם לחרם אקדמי על ישראל ובה בעת, מכנים את נשיכת היד המפרנסת בשם "חופש אקדמי".
הסעיפים התומכים באיסור הפליה של סטודנטים ומרצים הם בעייתיים בעיניי. ראוי בהחלט להפלות מפיצים של דעות פוליטיות מסוימות כגון גזענים, פשיסטים, אלה המסיתים להשמדת מדינה - קבוצה או יחידים, וכמובן כאלה הקוראים לביצוע מעשי טרור ומעשים פליליים אחרים.
תעמולה מפלגתית במסגרת ההוראה היא עניין נפוץ. איסורה משמיט את הקרקע מתחת לרגליהם של רבים מעמיתיי המלומדים, וקשה לכפות עליהם שינוי נוהג רב־שנים. אשר להתיימרות של מלומדים נישאים מעם לייצג את "עמדת המוסד", אני נוהג להביא כדוגמה מעשה ב"חתן פְּרָס" ידוע, שהתעמר כל חייו במי "שאינו חושב כמוהו". אין לי אלא להעיד, שסיפורים מסוג זה אינם בגדר חלומות אימים, אלא הוויה שכיחה באקדמיה, שכל מי שעיניו בראשו נחשף לה מדי יום. כך בישראל, כך בעולם, כך בתקופתנו וכך בעבר.
על מה זועק הקוזק הנגזל? הרי קריאת המל"ג התקבלה פה אחד בתמיכת נציגי האוניברסיטאות. היא אמורה להיות מוטמעת בתקנוני המשמעת של המוסדות באופן שייראה להם. המוסדות הם שיקבעו את התקנות והם שידונו את ה"עבריינים". הייתכן שההתנפלות על מל"ג אינה אלא הזדמנות של "סובלנים־לכאורה" לצבוע בשחור "מי שאינם חושבים כמוהם"? הייתכן שמדובר בהדגמה בוטה של הטיה פוליטית?
איני נמנה עם תומכי הקוד האתי בגרסה כלשהי, משני טעמים. ראשית, לעיתים קרובות, קשים נזקיה של רגולציה מהתועלת שהוגיה מנסים להשיג. שנית, הדרישות הצנועות הכלולות בעקרונות המוצעים לא תיושמנה, והרדיפה אחר אלה הדורשים את המובן מאליו תגבר.
פרופ' אברהם דיסקין הוא מחבר הספר "חלומות מתיבת הזיכרונות"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו