זה לא בגלל הצבע או בגלל שנאת זרים. והעובדה שדרום ת"א היתה מזבלה עירונית גם לפני בואם של המסתננים לא מצדיקה את הפיכתה לביב שופכין. גם העובדה שהממשלה נושאת בחלק מן האחריות לאסון הזה לא אומרת שאין זה מחובתה למצוא לו פתרון.
אנחנו לא גזענים. אנחנו דורשים מהמדינה לגרש כל מהגר ששוהה בארץ שלא כחוק, ללא הבדלי מין, צבע, דת, מגדר או גיל. ולא - הפיזור הוא אחיזת עיניים ואמצעי לבטל את החלטת הממשלה ולהעתיק את רובע העבדים לעוד כמה שכונות מצוקה בעוד כמה ערים גדולות.
אז למה אנחנו נלחמים כבר עשר שנים להשתחרר מהמכה שנכפתה עלינו? כי לאזרח יש הסכם בלתי כתוב עם המדינה שלו שלפיו הוא משלם מסים ושומר על החוק ונענה כשהמדינה קוראת לו לדגל, ובתמורה הוא מקבל תשתיות וחינוך ורווחה וביטחון ותחושת שייכות וזהות. אנחנו ישראלים וזכותנו לחיות במדינה תחת ריבונות ישראל. בהפגנה האחרונה מול שגרירות רואנדה האריתראים צעקו בין היתר ״אנחנו לא רואנדים, אנחנו אריתראים״. אנחנו קוראים: ״אנחנו לא אריתראים ו/או סודנים. אנחנו ישראלים״.
כי גל הצונאמי ששטף אותנו בשנים 2012-2009 החריב את הקהילות של נווה שאנן, שפירא ושכונת התקווה, הוביל לגירוש ישראלים רבים מבתיהם בשל הקפיצה בשכר הדירה והפחד ברחובות, גזל את פרנסתם של יהודים וערבים, שדד אותנו מתחושת הביטחון במרחב הציבורי ובבית, ריסק את הדימוי העצמי של תושבי דרום ת"א כאזרחים שווי זכויות, גזל תקציבים, חיסל פרויקטים בעיצומם, הפך אותנו למיעוט אתני מפוחד בביתנו, זרק אותנו ממסלול של שיפור וקידום השכונות לנתיב של מאבק תמידי.
כי אף אחד לא ביקש מאיתנו רשות להפוך את השכונות האהובות למחנה פליטים או למתקן שהייה או לרובע עבדים. לא הסכמנו להיות המצפון של כל המדינה או של כל העם היהודי. חזרנו שוב ושוב על הדרישה: אל תהיו מוסריים על חשבוננו, קחו חלק בנטל. אמרו לנו שוב ושוב בלעג: תבואו בטענות לביבי. אז הלכנו אליו והוא נתן את הגירוש. עכשיו המסתננים אוכלים את הדייסה שבישלו פעילי הזכויות, שלא חדלו ללבות את האש ועדיין ממשיכים: התקוממות, התנגדות, מרי אזרחי, מרחבים מוגנים, עליות גג, עצומות, שואתיזציה של הגירוש, מיצגי עבדים, המרדה. והמסתננים מקשיבים ולומדים: ״מעדיפים כלא על פני מדינה שלישית״. ״אנחנו נישאר פה״. ״אתם יכולים לחזור למרוקו״. עד שגם המשטרה מביעה חשש מפני הסלמה ואלימות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו