כן, יש לנו בעיה עם ערביי ישראל

"משאית דרסה חיילים בארמון הנציב" – זעקה אחת הכותרות באתרי החדשות, פחות מחצי שעה אחרי הפיגוע. לקח לי כמה שניות להבין מה אני קורא. המשאית דרסה? היא פשוט קמה בבוקר והחליטה שהיא יוצאת לדרוס יהודים? למיטב הבנתי, בתוך המשאית ישב נהג, ערבי ישראלי מג'בל מוכאבר, שבחסות ההסתה הבלתי פוסקת אליה הוא נחשף, בחר לעלות על המסלול המהיר להפיכתו לשאהיד. 

הפער הזה, שבין ההתעקשות של חלקים מאיתנו שלא להביט במראה, לבין תהליכי ההקצנה בקרב ערביי ישראל, מתפוצץ לכולנו בפנים כבר יותר מדי זמן וגובה מאיתנו מחיר דמים. צריך לומר את האמת - יש לנו בעיה עם ערביי ישראל והיא לא תיעלם בכוחות עצמה.

אבל לפני כן, תרשו לי כמה משפטים בנימה אישית. האירועים הקשים החזירו אותי קצת יותר משנה לאחור, אל הטראומה המשפחתית שלנו. באוקטובר 2015 נרצח אבי, ריצ'רד לייקין ז"ל, בפיגוע שאירע גם הוא בשכונת ארמון הנציב.

הוא היה בן 76 כאשר נורה בראשו ונדקר בחזהו על ידי שני מחבלים תושבי מזרח העיר, שעלו לקו 78 בתחנה הסמוכה לצומת הכניסה לשכונת ג'בל מוכאבר. 

האובדן של אבי הותיר בי צלקות. רק אחרי הירצחו נחשפתי לעוצמת ההסתה שמתחוללת מתחת לאפנו, ברשתות החברתיות, במסגדים ובשכונות עצמן.

המספרים בלתי נתפסים. כ-16 מחבלים יצאו מג'בל מוכאבר, כפר שמונה פחות מ-30 אלף תושבים. דוחות של השב"כ מציירים תמונה מדאיגה וקשה. מספר הערבים הישראלים שמבצעים פיגועים ומצטרפים לארגוני טרור נמצא במגמת עלייה מתמדת. 

כן, יש לנו בעיה עם ערביי ישראל. קשה לנו לומר זאת בקול רם. זה לא נעים, זה לא נאור, זה לא פלורליסטי. אבל זאת האמת. ומול האמת הרצחנית הזו שגודעת חיים ומטיחה באכזריות משפחות נוספות אל תוך מעגל השכול הנורא, חייבים להיישיר מבט.

לא, אני לא גזען. גדלתי בבית ליברלי וחונכתי על ערכים הומניים שמלווים אותי עד היום. אבי היה איש חינוך שלימד יהודים וערבים כאחד. לעסק שלי יש מאות לקוחות מהמגזר הערבי ואנו עובדים יחד כבר שנים רבות בהרמוניה וכבוד הדדי.

אז לא, המשאית לא דרסה. ערבי ישראלי, שנבחרי הציבור שלו מפארים את השאהידים, מתארחים בירדן בחסות חמאס ואחד מהם מבריח טלפונים למחבלים בכלא – הוא שדרס. המפגעים האלה לא גדלו בוואקום והם לא חריגים.

הם תוצאה של מערך הסתה משומן וממומן הקורא להשמדתה של מדינת ישראל. אלא שכנגד ההסתה הזו לא נעשה דבר, לא מתוך קהילת ערבי ישראל ולא על ידי הרשויות.

אני מדבר הרבה עם חברים ולקוחות מהמגזר הערבי. כולם לוחשים לי אותו דבר: "אנחנו מודאגים מההקצנה". הם לוחשים משום שלא רק שהם מודאגים הם גם חוששים.

אחוז לא מבוטל מערביי ישראל תומך באסלאם הרדיקלי – איפשהו על הציר שבין חמאס לדעאש, ואף אחד לא רוצה לדבר על זה בקול רם. אבי ז"ל לימד אותי שהפתרון לכל בעיה עובר דרכה. אז הנה, אני עומד וקורא לילד בשמו.

אני קורא באופן גלוי לערביי ישראל לגלות אחריות ולהוקיע מתוכם את המנהיגים הקיצוניים, את הפוליטיקאים שעושים סיבוב על ציבור שלם ואת המטיפים שקוראים להשמדת המדינה בה הם חיים. 

כאשר ביקשתי לבוא לדבר על מורשתו של אבי בבית הספר היסודי בג'בל מוכאבר נעניתי בשלילה.

כאשר התלוננתי על אירוע הוקרה שנערך למחבל שרצח את אבי בבית ספר בנצרת לפני שבועיים, לא שמעתי אפילו קול גינוי אמיץ אחד בערבית. חבריי הערבים, אני מאתגר אתכם. אם אתם חפצי חיים ורוצים בהמשך שותפות במדינה, השמיעו קול. השמיעו קול ברור, כי השתיקה שלכם מפחידה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו