מנקודת השפל חסרת התקדים שאליה הידרדר מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון במהלך שמונה שנות כהונתו של ברק אובאמה - אפשר רק לעלות. זוהי אולי נקודת האור החיובית היחידה כמעט עבור הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, בבואו לבחון את המציאות הסבוכה באזורנו ולנסות לגבש את מדיניותו בסוגיות המפתח שעל הפרק. עדות לכך מצויה, שלא במפתיע, בתגובה החיובית, שלא לומר הנלהבת, ברבות ממדינות האזור לבחירתו של טראמפ כנשיא.
כמעט כל שליטי האזור, החל במצרים, עבור בטורקיה, בסעודיה ואפילו בסוריה, מייחלים לפתוח דף חדש ביחסיהם עם וושינגטון, והיו שמחים גם לראות מדיניות שונה, ובעיקר אקטיבית יותר, של ארה"ב באזורנו.
הנשיא אובאמה קיבל לידיו מזרח תיכון יציב שבו ארה"ב היא בעלת הבית ושחקן ציר מרכזי, ובעצם יחיד, באזור. מאבקו הנחוש של קודמו, ג'ורג' בוש, ב"ציר הרשע" המשתרע מטהרן, עבור בדמשק וכלה בחיזבאללה ובחמאס, לא הביא אמנם לתוצאות המקוות, אבל בלם והרתיע בלא ספק את איראן ואת בעלות בריתה מלשלוח ידן לאזורים נוספים במזרח התיכון ומלאיים על בעלות בריתה של וושינגטון.
טראמפ, לעומת זאת, מקבל אזור כאוטי הנתון בטלטלה, שבו ארה"ב מצויה בנסיגה ואילו מקומה הולך ונתפס בידי בעל בית חדש, ולדימיר פוטין. הנשיא הרוסי הפך את איראן לשותפה מרכזית במאמציו לבסס את מעמדה של רוסיה באזור כולו. התמורה שמקבלים האיראנים מפוטין היא יד חופשית באותם אזורים שאליהם ידה של רוסיה אינה מגעת. את המחיר משלמים, כמובן, בעלי הברית של וושינגטון.
אובאמה החל את דרכו בניסיון לקנות לבבות בקרב דעת הקהל הערבית בדרך של הפניית כתף קרה לשליטים הערבים וגם לישראל. לצד זאת הוא פעל לפייס את אויביה של וושינגטון באזור, ובראשם איראן, במאמץ להגיע עימם להבנות שיבטיחו לממשלו שקט לאורך הקדנציה. לאחר שהאזור עלה בלהבות עם פרוץ האביב הערבי, ניתק אובאמה מגע והרחיק את עצמו מעיסוק בבעיות האזור, ולכל היותר השקיע מאמץ בדחיקת הקץ, דוגמת ההסכם עם איראן, העלול לאפשר את התגרענותה, אבל הרבה לאחר סיום הקדנציה שלו. מעניין שדווקא הסוגיה הישראלית־פלשתינית, שאיבדה כמעט לחלוטין מחשיבותה וממשמעותה האזורית, זכתה לתשומת לב מצד ממשלו, הגם שאף במקרה זה מעורבותו של אובאמה היתה מן הפה אל החוץ.
טראמפ יורש, אפוא, אזור שבו מרבית הפצצות הן פצצות השהיה. במילים אחרות, המשברים ברובם מקומיים ונעדרי השלכה מיידית על אינטרסים אמריקניים. עם זאת, לטווח הארוך הם עלולים להתברר כמסוכנים ובעלי השלכות מרחיקות לכת.
טראמפ יוכל להמשיך במדיניות של קודמו ולנתק את עצמו מן האזור, אבל הוא לא יוכל להתעלם מן הדילמות הבאות: ראשית, מה ההשלכות של החולשה שמפגינה וושינגטון במזרח התיכון, בוודאי בפני הרוסים, על אזורים אחרים בעלי עניין בעבורה, דוגמת מזרח אירופה, מרכז אסיה ומזרחה? שנית, האם מדיניות של אי־התערבות בכל מחיר עתידה לחסוך בחיי חיילים אמריקנים ואגב כך גם בחיי תושביו של אזור? או להפך, האם מדיניות תקיפה יותר היא התשובה לאתגר שבפניו ניצבים האמריקנים? ממילא עולה השאלה אם מדיניות של שקט מתעתע בכל מחיר ודחיקת הקץ היא שתבטיח שקט ויציבות לאורך זמן, או שמא את בעיות האזור יש לפתור ולא לדחות עד לפיצוץ הבא.
טראמפ יוכל להניח לרוסיה ולאיראן להכות בדאעש ובמורדים הסורים ולבסס הגמוניה משותפת לטהרן ולמוסקבה בעיראק, בסוריה, בתימן ובלבנון. הוא יוכל להתעלם מקריאות המצוקה של סעודיה ומצרים, ובכך לדחוק אותן לזרועות מוסקבה או טהרן. אבל מוטב שבסוגיה הזו יקשיב לפוטין ויסיק כמוהו את המסקנה המתבקשת, כי את המאבק בקיצוניות האיסלאמית, אבל גם בשאיפות ההגמוניה של טהרן, כדאי ללחום על אדמת האזור ולא על אדמת ארה"ב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו