פרס, מר ביטחון

הוא לא אמר לי זאת באופן מפורש. הוא גם ידע כי העובדה שמישהו רוצה שיזכרו אותו באופן מסוים אינה אומרת שכך אכן יזכרו אותו. אבל נדמה לי שאילו היה הדבר בידו, היה רוצה שמעון פרס כי יזכרו אותו כ"מר ביטחון".

שנים ארוכות היה מתאם גבוה בין הדרך שבה ראה את עצמו לבין הדרך אשר בה נתפס על ידי הציבור. כמנכ"ל משרד הביטחון היה זה שתרם ל"מפעל הטקסטיל בדימונה" תרומה אדירה, כמו שתרם לרקיחת מבצע סיני, אשר העניק לנו עשר שנים נדירות של שקט. כשר ביטחון הוא היה נץ שנלחם על רכישת טילים, דחף את רבין לאשר את מבצע אנטבה, ואף תמך ועודד את ההתנחלויות.

פרס נתפס כאיש צעיר ומצליח, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה, יד ימינו של רה"מ ושר הביטחון האגדי בן־גוריון, איש ממלכתי, ביצועיסט בחסד ומאוהב בחידושים מדעיים. הוא היה חביב העיתונות, בעל בריתו הצעיר של משה דיין ומי שמצוי בלב הקונצנזוס. ב־1977 הוא היה פופולרי, כשר ביטחון, הרבה יותר מאשר יצחק רבין, וזו היתה הסיבה לכך שרבים במפלגת העבודה ראו בו אז נכס אלקטורלי והעדיפו אותו על פני רה"מ.

 ב־1977 זה השתנה. כראש מפלגת העבודה וכראש האופוזיציה הוא מצא את עצמו מתמודד עם ניציותו של רה"מ דאז, מנחם בגין, ובתוך זמן קצר הפך לסמל תומכי השלום ומתנגדי ההתנחלויות. בעיניו, לא היתה זו סתירה. הוא טען שבכל פשרה טריטוריאלית יזכו התנחלויות רבות לריבונות ישראלית, ואילו בשלום ראה מרכיב חיוני לביטחון. אבל בעיני הימין הוא הפך להיות, כהרף עין, לשמאלן חסר תקנה, ליונה צחורה המוכנה לוויתורים בלתי שקולים לצד הערבי, ואף זכה ל"אמא ערבייה" שהודבקה לו על ידי מאן דהוא.

הוא התנהג כמי שאינו מייחס כל חשיבות לכינויים ולדיבורים של יריביו, אבל האמת היא שהוא הקשיב ורגז, וניסה, לשווא, להסביר עד כמה הוא אותו "מר ביטחון" שהיה כל שנותיו.ליוויתי אותו, בין השאר, במערכת הבחירות של 1981. כל יציאה לאירוע בחירות היתה כמו יציאה לקרב. הוא רצה להוכיח לעצמו ולאחרים כי הוא מסוגל לעמוד בפני כל קהל. הוא לא היה מוכן להשלים עם כך שיש ציבור שלא יצביע בעדו.

הוא לא היה מוכן לקבל את העוינות הנוראה כלפיו, שנים אחדות לאחר שהיה האיש הפופולרי ביותר של מפלגת העבודה. הוא לא הבין איך זה שאחרי כל מה שעשה בחייו, הרכב שבו נסע לא יכול היה לצאת ממעגל של רוגמים באבנים בקריית שמונה. איך זרקו עליו עגבניות רקובות בבית שמש. איך התייחסו אליו בדימונה. הפער בין תדמיתו העצמית לבין זו שמתנגדיו הדביקו לו הפך, לכאורה, בלתי ניתן לגישור.

הוא התקשה להשלים עם הדימוי שהוצמד לו כמפסיד כרוני. ב־1981 העלה את המערך מ־34 מנדטים ל־47. ב־1984 ניצח בבחירות, קיבל 44 מנדטים מול 41 לליכוד והפך לראש ממשלה, ואף על פי כן, יריביו ביקשו להציגו כמי שאף פעם לא יוכל לגבור על הימין.

•   •   •

ואז באה הנשיאות, והוא חזר לאלמנט שלו. בקלות כמעט בלתי מובנת הוא הפך לאיש הפופולרי ביותר בישראל. הוא שוב היה שם, במרכז, בחגיגות היובל לאריאל, בהגנה על עמדות שלא תמיד היו עמדותיו. כגודל השנאה כך גודל האהבה. כגודל השכחה כך גודל ההיזכרות מחדש. מין פיצוי מאוחר על עשרות שנים של פגיעה בו בתוך ביתו הפוליטי ומחוצה לו.    

השנים האחרונות היו, אולי, שנותיו הטובות ביותר. מעין צדק פיוטי שנעשה לו. לא, הוא לא הפך את הנשיאות לגורם המעניק גיבוי לתפיסתו האידיאולוגית, אבל היתה זו הנשיאות שהחזירה אותו – בעיני הציבור – למה שהיה עד 1977. אם ייכתב על מצבתו "מר ביטחון", שוב לא יהיה זה מפתיע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו