מסירות הנפש בעד חירותנו

שבוע שחל בו תשעה באב. אני נדחף לדברי פולמוס, אבל הנפש יוצאת לדבר נחמה. "מי שחווה את בערת הקיץ", כתבה המשוררת רחל שפירא, "לִבו לבית, ופני הנוף ראי לחרדותיו". נוכח החרדות תוהה האדם, "את מי ישְׁביע, את מי ירגיע, ועל מה יתפלל עד סתיו", ומהו חודש אב אם לא ראשי תיבות: אלול בא וסתיו עמו ושנה חדשה בפתח? לא רק בערות קיץ אישיות חווינו; גם לאומיות, דוגמת הבערה שכילתה את עירנו והגלתה את עמנו בשנת 70 לספירה. הבערה הנוראה ההיא לא כבתה עדיין, ומדי שנה בימי בין המְצָרים היא מבעירה את ארצנו ומציתה בנו שנאה בתוכנו. 

פעמים רבות איננו יודעים להבדיל בין להט הוויכוח הבריא, המצמיח חיכוך דיאלקטי בונה, לבין שנאה לשמה. לכן, יותר מתמיד, דווקא בשבוע זה אנחנו "כה זקוקים לנחמה". לא נחמת שוטים אלא נחמת פיכחים, שנדדו במדבר העמים ולמדו דבר או שניים על חורבן ותקומה ועל סוד קיומו של העם הזה, שידע להיוולד מחדש דווקא מבערותיו היותר נוראות. 

נבואת התוכחה והנחמה

אחרי החורבן הנורא ההוא, הלכו לירושלים ארבעה מאנשי הרוח שעמדו לנו אז, וכיוון שהגיעו להר הצופים וראו את ירושלים בביזיונה - קרעו בגדיהם. המשיכו בדרכם ועלו להר הבית שתפארתו הקדומה הציצה בינות לחורבות. "התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק" (צוחק). אמרו לו: "מפני מה אתה מצחק?" השיב להם: "מפני מה אתם בוכים?" אמרו לו: מקום שכתוב בו 'וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמַת', ועכשיו 'שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ', ולא נבכה?! הביט בהם גדול התנאים ואמר: "לכך אני מצחק". 

הנבואה קשרה קשר בל יינתק בין תוכחת הזעם על ירושלים להבטחת הנחמה והגאולה, קשר של עדות משפטית שאינה מתקיימת ללא שניהם. בנבואת הזעם נאמר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלִַם עִיִּין (חורבות) תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעָר" (מיכה ג). ואילו בנבואת הנחמה נאמר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח). 

חלקה הראשון של העדות התקיים, אמר ר' עקיבא; עיניכם הרואות כיצד הפכה ירושלים לעיי חורבות. אך דווקא החורבן הזה מבטיח את קיום חלקה השני של עדות הנבואה על בניינה של ירושלים, ולכן "בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת". לא "תתקיים" אלא "מתקיימת", משום שמבחינת היהודי, גאולתו האישית, הדתית והלאומית קיימת וממתינה לזריחתה כבר בעומק החורבן. 

וכך מסיים התלמוד בסוף מסכת "מכות" (!): "בלשון הזה אמרו לו, 'עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו'". אנחנו, הקוראים את הדברים במדינת היהודים העצמאית וצופים בירושלים ההולכת ונבנית, יודעים עד כמה לא נחמת שוטים היתה פה. 

אימה בשער

בעצם מלחמת העולם השנייה, שעה שהנאצים חגגו את תבוסתה של אירופה, חששו פה ביישוב הקטן בן מאות אלפי היהודים, שהצוררים עתידים להיכנס בשערי הארץ. אויבינו מסביב תיכננו להסתייע בכוחות הנאצים כדי לכלות את ראש החץ שתקע העם היהודי במולדתו העתיקה. היו שדיברו על מצדה שנייה בהיסטוריה, על הר הכרמל. 

באותם ימים פירסם נתן אלתרמן (שתשעה באב הוא יום הולדתו) את הפואמה העמוקה "שמחת עניים", שבמרכזה עיר נצורה ובה עלמה ואביה המת־החי. פרשנויות רבות נכתבו ליצירה שמהדהדת את חרדתו של עם שרידי החרב, שהתקבץ לרגלי הים התיכון וצפה באימה המתקרבת לשעריו. 

המבקר מרדכי שלו ראה בעלמה את בת דמותה של הציונות, ובאביה המת־החי את היהודי הישן. מהחיבור המוזר ביניהם נולד הבן "הֶחָבוּק לָהּ בַּסּוּדָר" על "קוֹצִים וְדַרְדַּר", ששָלֵו ראה בו בן דמותו של הצבר המחבר באישיותו את שני העולמות, עבר והווה, דת וחילון, מסורת וקדמה, והוא עתיד לגאול את העם. 

השיר הלפני אחרון ב"שמחת עניים" נקרא "נופלת העיר". העיר היא סמל מפתח לציוויליזציה העולמית "הַמֻּדְבֶּרֶת חָצֵר, חָצֵר", מדינה אחר מדינה, ועיני היישוב היהודי רואות וכלות ואין מושיע. אלתרמן ראה את המראות והגיב אחרת: "לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן, אָב נוֹרָא וְנוֹצֵר, תַּעֲלֶה רִנָּתֵנוּ - אָבַדְנוּ!" אל מול החורבן עולה צחוקו, ממש כמו אותו תנא קדום של הדור הראשון לחורבן, ר' עקיבא בן יוסף. כמוהו, גם הוא ביקש לנחם. 

"עִיר דּוֹלֶקֶת כְּנֵר!"

"תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר" - לילו של העם, החושך הנורא של הגלות, פונה ומתפוגג והשחר עולה. ואלתרמן פונה אל אחיו ליישוב הצעיר־ישן: "הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!" בשני מובנים לפחות: פעם באלף (או אלפיים) שנה בחיי העם, יש משמעות (שחר) למסירות הנפש בעד חירותנו, וגם יש אור (שחר) בקצה המנהרה של צרותינו האישיות והלאומיות. אכן, הזמנים השתנו.  

נוכח הציוויליזציה האנושית הקורסת - "עִיר דּוֹלֶקֶת כְּנֵר!... וְנִלְכֶּדֶת חָצֵר, חָצֵר!" - מנחם הנביא המשורר: "כִּי בֵּין הַמְּצָרִים לֹא אַשְׁרֵי הַצָּרִים, כִּי אַשְׁרֵי הַנְּצוּרִים!" אתם מבינים? ולא רק אשרי הנצורים, אלא "וְאַשְׁרֵי הַתּוֹלָע הַנִּלְעָג וְהָרָשׁ, הַמְרֻמֶּה וּמֻקָּף וּמְמֻגָּר וְנֶחֱרָש, וְחוֹתֵר מֵחָדָשׁ וְזוֹכֵר וְעוֹיֵן, וּמַרְגּוֹעַ לוֹ אֵין - וּכְלָיָה עָלָיו אֵין!" 

בדרכו שלו, הידהד המשורר את נבואת ישעיהו: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי (אנשֵי) יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". 

מסורת פרשנית עתיקה מזהה את התולעת, שבה מדמה הנביא את עם ישראל, עם תולעת המשי. בשלב הגולם, יכול הרואה לחשוב שהקיץ הקץ ומוות עלה בחלוננו. אך אם נמתין בסבלנות, נזכה לראות את הפרפר הנהדר הנולד מהפקעת שנראתה כה חסרת חיים: "אין עוד בריה בעולם כתולעת משי זו. כך ישראל, הם כתולעת זו, שאע"פ שמתים, יחזרו ויתקיימו בעולם כמקדם... ויקומו מן העפר".  

וכך מסתיים השיר: "כִּי הַגְּזָר הֶחָרוּת אֵרְרוֹ לָמוּת! וֵאלֹהֵי הַחַיּוֹת אֵרְרוֹ לִחְיוֹת! וְרָץ בָּא וַיְבַשֵּׂר... וְכֹחֵךְ כָּלָה. רַק הַבֵּן עוֹד חָבַקְתְּ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה". הבן החבוק לישועה הוא הצבר, פרי החיבור שהזכרנו בין העלמה למת־החי, בין הציוני החדש ליהודי הישן. הרץ המבשר מזכיר את איש בנימין (שמואל ד), שרץ מאֲפֵק עד לשילֹה (אז הבירה), לבשר על תבוסת שבטי ישראל (זה המרתון שלנו, 500 שנה לפני היוונים). 

3,000 שנים אחר כך, הועיד אלתרמן לרץ הזה משימה הפוכה: לבשר על תקומתנו מעפר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו