הקרב על התקציב: סוף ידוע מראש - עם תוצאה סבירה

לתקציב הביטחון היה סוף ידוע מראש. האם מישהו אכן חשב שהאוצר יכול לנהל תקציב סבוך כזה? שבמזרח התיכון, שממנו יוצאת אש זרה מסוריה עד פאריס, ניתן לקצץ בהוצאות? בכוח האדם? (משבר הפרישה החל עם פרסום מסקנות דו"ח ועדת יוחנן לוקר). שלא הגיע הזמן לחדול מתגרנות השוק וממקהלת־הנגד המסכלת תכנון רב־שנתי?

משה יעלון מצא במשה כחלון מי שאפשר להידבר איתו. דן הראל עבד מול סגן השר יצחק כהן. לא זו בלבד שתקציב הביטחון יהיה בהיקף של 60 מיליארד (ארבעת האחרונים יירשמו מאוחר, אך יינתנו במועד), אלא שיובטח לשנתיים. זה עדיין אינו מתווה לעשור, אבל התחלה של תקציב רב־שנתי, שמדי פעם מקבל שם אחר - פעם "ברודט" ופעם "לוקר" ועכשיו "גדעון".  

הסכומים האלה אינם כוללים הוצאות אחרות. מיזם צה"ל דרומה אינו רק אינטרס ביטחוני. יש לו משמעות לאומית ודמוגרפית וגיאוגרפית. הוא מימוש חזונו של דוד בן־גוריון, שמלאו לו עתה 80 שנים (מאז החל להטיף כי אין עתיד בלי יישוב הנגב). כל זה ימומן כתוספת לתקציב הביטחון, ולא כחלק ממנו.

בזהירות ובספקנות הראויה ניתן לקוות כי התוכנית הרב־שנתית לשנים 2020-2016 תצא לדרך. בנימין נתניהו נתן חסותו. אבל מי יודע היכן יהיו יעלון וכחלון במהלך הביצוע הרב־שנתי?

יש גם טעויות. היה זה משגה לקצר את השירות משלוש שנים לשנתיים ושמונה חודשים; ונוסף משגה כאשר לוקר הציע להמשיך בכך; ואתמול נאלץ יעלון להסכים כי מ־2020 ישרתו רק שנתיים וחצי, אבל מי ייתן ואכן לא יהיה צורך לגייס לתקופה ארוכה; ואם למרות התפילה המציאות לא תהיה ורודה - מי שעיניו בראשו יודע כי הסעיף הזה יבוטל או יידחה עד בוא המשיח.

לכל אלה יש להוסיף כי הצבא חייב לחפש דרכי קיצוץ. כמה מהן ראויות ולא יתבצעו מסיבות פוליטיות; וכמה מהן אינן ראויות ומסוכנות, והן מחיר פוליטי שנכפה על צה"ל. אך בסיכום התוצאה סבירה.

נותרה רק השאלה כמה מאמצים ואנרגיות ושעות תדרוך והדלפות וויכוחים עקרים שעלו במיליוני שקלים ובעליות חדות בלחץ הדם של המתדיינים הושקעו בוויכוחים ובכעס כשכל אחד ידע כי בסופו של יום התוצאה שהושגה אתמול היא זו שהוצעה מזמן. אך סוף טוב, וגם זה די טוב. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו