משבר המהגרים שחווה כיום אירופה הביא בשבועות האחרונים להאצת המגעים להביא לפתרון בדרכי שלום של המלחמה בסוריה. ברור שלמהלך שכזה אין סיכוי, שכן מלחמה זו תוכרע כידוע בשדה הקרב ולא סביב שולחן הדיונים. ובכל זאת, כמו טובע הנאחז בכל קנה קש כדי להציל את עצמו, נאחזת אירופה בשביב התקווה שאפשר לסיים את המלחמה בסוריה, ולו גם במחיר הישארותו של בשאר אל־אסד על כיסאו, ובכך לעצור את שטף הפליטים הסורים המתדפקים על שעריה.
יש להניח כי בקרוב נשמע על יוזמות אירופיות חדשות לקידום תהליך השלום בין ישראל לבין הפלשתינים, גם במקרה זה, מתוך אמונה אירופית שבכך אפשר יהיה להחזיר את
היציבות למזרח התיכון ולהציל את אירופה.
אבל האירופאים אינם יודעים כנראה היכן הם חיים. אירופה תצליח, ככל הנראה, לקלוט במאמצים עילאיים את הפליטים המתדפקים כיום בשעריה. אבל מדובר בכמה אלפים ולכל היותר בכמה עשרות אלפים של מהגרים. זהו רק קצה הקרחון שיתגלה במלואו ברגע שהמיליונים במזרח התיכון יקלטו את המסר ויסיקו שאירופה מרימה ידיים ופותחת את שעריה. המונח "נדידת העמים", המתאר את הגירתם של שבטים גרמאניים, סלאביים ואחרים לאירופה מהמאה הרביעית ועד המאה התשיעית, יעלה בוודאי שוב.
המלחמה בסוריה הביאה עד היום לכ־8 מיליון פליטים, שליש מאוכלוסייתה המקורית של מדינה זו. יותר מ־6 מיליון מהם כבר מצאו מחסה במדינות שכנות: יותר משני מיליון נעים ונדים ברחבי טורקיה, עוד מיליון ורבע בלבנון, כחצי מיליון במצרים ובצפון אפריקה ועוד כמיליון בירדן ובעיראק.
אבל המלחמה בסוריה אינה הסכסוך היחיד באזורנו. מיליוני פליטים נעים ונדים ברחבי עיראק כתוצאה ממלחמת הכל וכל המתנהלת במדינה זו בעשור האחרון, וכך גם בלוב השסועה זה חמש שנים במלחמת אזרחים עקובה מדם וללא פתרון. תימן ודרום סודאן רחוקות מאירופה, אבל גם שם מחפשים מיליונים ישועה ומפלט.
מלחמות אלו הן ברובן תוצאה של אביב העמים הערבי שהוליך לכאוס מוחלט בחלקים גדולים של המזרח התיכון ויביא באמת אביב – אביב אירופי – לאותם מהגרים מן האזור שיצליחו לחצות את הים התיכון ולהגיע לחופיה של אירופה.
אבל טעות לראות באביב הערבי את מחוללה של בעיית הפליטים. הוא לכל היותר סימפטום של הבעיה.
הבעיה נעוצה בריבוי טבעי נטול מעצורים שחווה המזרח התיכון ושלא לווה במקביל להתפתחות כלכלית שתאזן אותו.
בשעה שאירופה גדלה ב־50 השנים האחרונות בכרבע, היינו מ־400 מיליון נפש בשנת 1960 לכ־500 מיליון בראשית העשור, גדל המזרח התיכון פי ארבעה - מ־100 מיליון נפש בשנת 1960 ל־400 מיליון בשנת 2010. יתר על כן, בעשורים האחרונים נעצר גידול האוכלוסייה באירופה וזו אפילו מצטמצמת בשל ריבוי טבעי שלישי. למעשה, הריבוי היחיד הוא בגין מהגרים המהווים כיום כבר כעשרה אחוז של אוכלוסייתה של אירופה.
לעומת זאת, במזרח התיכון נמשך הריבוי הטבעי, גם אם באופן ממותן יותר. בשנת 2020 כבר יחיו
באזורנו כ־500 מיליון איש והתחזית לשנת 2050 מדברת על קרוב ל־700 מיליון נפש.
ריבוי טבעי זה בא על רקע של הידלדלות משאבי הטבע – התחממות גלובלית (אוגוסט החודש החם ביותר מאז ומעולם), בצורות ומחסור במים, הידלדלות משאבי הנפט, ומה שחמור יותר, הגמוניה של מסורות העבר ולצד זאת דיקטטורות מושחתות הבולמות את ההתפתחות הכלכלית ומשמרות מציאות של נחשלות בתחומים של חינוך, בריאות ועוד.
הבעיה הניצבת לפתחה של אירופה היא אפוא לא כמה עשרות אלפי פליטים, ואפילו לא כמה מיליונים של סורים המחפשים מפלט מן המלחמה בארצם. הבעיה היא עשרות המיליונים שבדרך המבקשים לעזוב את העולם הערבי – עולם ללא תקווה וללא עתיד – ולעבור לאירופה.
רכבות הפליטים עושות את דרכן בכל רחבי אירופה, אבל אירופה איחרה את הרכבת ועתיד עגום צפוי לה אם לא תמצא את הדרך להתמודד עם בעיית הפליטים – בין שלמצוא פתרון לאלו המתדפקים בשעריה ובין שלקלוט את אלו ההופכים למרכיב חשוב באוכלוסייה האירופית בכל מדינה ומדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו